מרים יחיאלי – "דרך אמונה בחרתי"
(תהלים, קיט, ל)

בשנים 2006-7 סיפרו מרים ואברהם יחיאלי את סיפור חייהם ליונה ברמן, חברת בארות-יצחק, מובאים בזאת שלושה פרקים נבחרים שנערכו על ידי בני משפחתם.

פרק ראשון

מרים יחיאלי מספרת על ילדותה

אני, מרים-אסתר יחיאלי לבית קורננץ. בת יחידה להוריי דב וברכה. נולדתי בפורים תרפ"ו (1926) בפיוטרקוב שבפולין. בשני שמותיי אני נושאת את שמן של שתי הסבתות שלי: אסתר, אימא של אימי, ומרים, אימא של אבי. הפנמתי בתוכי את התכונות שלהן ותמיד רציתי לחקות אותן ואת מורשתן. לעשות כמותן את הדברים שהיו נראים לי מאוד עילאיים, מאוד טובים לזולת ולא רק למשפחה. השתדלתי להעביר את זה גם לילדים שלי.

סבתא שלי מרים, אימא של אבא, הייתה אישה מאוד אכפתית. היא דאגה לכל המשפחה, הייתה מעורבת בבעיות שעלו בתחום הכספים והאחזקה. איש לא מינה אותה לתפקיד, היא פשוט לקחה על עצמה לדאוג לבני המשפחה שמצבם הכלכלי היה קשה. הייתה נכנסת בבוקר – לאחות אחת ולאחות השנייה – בודקת אם חסר להן משהו ואגב כך משאירה מצרכים שיהיה לבני המשפחה. סיפורים אלה עברו במשפחה והטביעו בי את חותמם, גם אם חלק מהם התרחשו הרבה לפני שנולדתי. קלטתי שסבתי הייתה אישה צנועה ובעלת ערכים שעזרה למשפחה ולסביבתה הקרובה, ורציתי שסבתי תשמש דוגמה בשבילי לקיום מצוות ומעשי חסד. שתי סבתותיי היו לי אור בחיי.

משפחתה של אימי – משפחת ניימרק

אימא נולדה להוריה הרשל-צבי ואסתר בעיר פיוטרקוב. יש לי תמונה גדולה של סבא שלי, הרשל-צבי, שהיה אדם מיוחד, צנוע ותלמיד חכם. נולדו להם ארבעה ילדים: ישעיהו-דוד ניימרק – הוא, אשתו וילדיו נספו בשואה, אלתר ניימרק – עלה לארץ לפני המלחמה עם אשתו בלימה ובנם משה-זלמן. אחרי מות אשתו הראשונה בתל-אביב, נישא בשנית לגולדה יורה, שרה-מרים ליברמן – היא ובעלה וכמה מילדיהם נספו בשואה. שני בנים שלה ניצלו: לייבל ליברמן שחי בצרפת ועלה ארצה ויוסף-מאיר ליברמן שחי ונפטר באוסטרליה. והקטנה – ברכה, אימא שלי  –   עלתה לארץ עם אבא דב ואתי בתרצ"ד 1934. מאז חיו בתל-אביב.

ישעיהו-דוד, האח הבכור של אימא שישעיהו שלנו נקרא על שמו, חי עם משפחתו לפני המלחמה בוולה-קריסטפורסקה, עיירה הנמצאת מרחק כחצי שעה מהעיר פיוטרקוב. תלמיד חכם שהיה ממונה על הצד הדתי בעיירה. הוא לימד ילדים לבר-מצווה, היה שליח ציבור ושימש שוחט ובודק. רובם היו יהודים בעיירה שחיו בה, אבל לא כולם יהודים דתיים, ודודי שימש בקודש. לא זכיתי להכיר אותו, אלא דרך סיפוריה של אימי. את בנותיו שהיו מבוגרות ממני, אני זוכרת. הן באו לפיוטרקוב, קנו סחורה ואכסנו אותה אצלנו בבית. הן מכרו סידקית. גם אבי דב זכה ללמוד אצל דודי לקראת בר-המצווה שלו. סבתי שלחה אותו אליו, ופעם בשבוע באה לשלם לו עבור הלימוד. כשבאה להזמין את דודי המלמד לבר-המצווה הוא השיב לה שהוא מגיע רק למי שזקוק לו ואצלנו הוא בטוח שאין צורך. אבא ידע את הקריאה והדרשה היטב.

פעם אחת ראתה סבתי שישעיהו-דוד מלמד את אבא שחיטה. היא התנגדה לכך ואמרה לדודי שהיא רוצה שבנה דב יהיה רב ולא שוחט. אני בטוח שלוּ חי אבא שלי בתקופה אחרת ואילולי התלאות שעבר, הוא היה רב. היה לו ראש מצוין וזיכרון פנומנאלי. הוא זכר מה שלמד גם לפני שמונים שנה… 

לאחר שנים רבות עשינו ביקור משפחתי בפיוטרקוב וסביבתה, ונסענו גם לוולה-קריסטפורסקה. הייתה זו עיירה שחיו בה לפני המלחמה יהודים אמידים בעלי טחנות קמח וסוחרים. בביקורנו שם פגשנו נשים גויות מקומיות ושאלנו אותן אם הכירו את בני המשפחה שלנו. כן, הם הכירו. "אז איפה הם?" שאלנו, והתשובה הייתה מידית: "הם הלכו עם כל היהודים…" דודי ישעיהו-דוד, אשתו וילדיו, כולם נספו בשואה.

אלתר, האח השני של אימא, היה תלמיד חכם ולמדן. היה ראשון האחים שעלה לארץ. ציוני גדול שידע עברית כבר בפיוטרקוב, תמיד דיבר בגעגוע על ארץ-ישראל ונישק כל דבר ששמה של ארץ-ישראל היה בו. הוא עלה לארץ עם אשתו בלימה ובנם היחיד משה-זלמן. הם התגוררו בשכונת כרם התימנים בתל-אביב ומצבם הכלכלי לא היה טוב במיוחד. כשהגענו לארץ, אבא אימא ואני, חשבנו להיקלט קודם כול אצלם ולהשתכן יחד איתם בדירתם, אלא שהדירה הייתה כולה חדר אחד… לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה, התחתן דודי בשנית. הקשר איתם נשמר כל חייהם, ועם בן דודי הקשר הוא מועט. הדודים נפטרו כבר ובנם ובני משפחתו חיים בארץ.

שרה-מרים ליברמן, דודתי ואחות אימי, התגוררה עם משפחתה בוורשה, העיר הגדולה בפולין. לפני שעלינו לארץ-ישראל – אבא, אימא ואני – נסענו אליהם לוורשה להיפרד מהם. היינו שם שבוע ימים. לא ידענו שלא נתראה יותר, אבל הייתה הרגשה באוויר… לאימא היה קשה להיפרד מאחותה, ואני לא רציתי להינתק מבן דודי שתוך שבוע כל כך נקשרנו. הייתי אז כבת שבע, ויוסף-מאיר, בנם הצעיר, היה מבוגר ממני בעשר שנים. הוא טיפל בי ועשה למעני כל מה שאפשר במשך אותו שבוע. כנראה שמצאתי חן בעיניו. בשואה נספו כל בני המשפחה ושרדו רק לייבל, הבן הבכור, ויוסף-מאיר, הבן הצעיר.

לייבל ליברמן, בן דודי, נישא בפריז לזהבה, אישה נהדרת שהגיעה לשוודיה אחרי המלחמה. נולדו להם בן ובת. לייבל כבר נפטר ונקבר פה בירושלים. אשתו נשארה לחיות בצרפת. היינו בקשרים טובים מאוד כל השנים. כשבתם גילה התחתנה נסעתי והשתתפתי איתם ביום שמחתם. הייתי "המלכה" של החתונה. לבשתי משהו מאוד יפה, ואמרתי, "אני באה מישראל…"

בשלב מסוים בחייהם עלו לייבל ואשתו לארץ והשתדלתי לעזור להם בצעדיהם הראשונים. הם קנו דירה בירושלים, ואנחנו גרנו עדיין בתל-אביב. היה לנו קשרים טובים וביקרנו אלה את אלה.

יוסף-מאיר ניצל והגיע לצרפת. הוא התחתן עם איטל'ה והם חצו את הים ובחרו לחיות באוסטרליה הרחוקה. ילדים לא נולדו להם. היה לו כתב יד יוצא מן הכלל. ממש קליגרפיה. הוא כתב ביידיש והמשיך את משלח ידו של אביו שעבד בדפוס עד למלחמה. הקשר איתם נשמר כל השנים. לקראת החגים ובימי שמחה תמיד התכתבנו ואיחלנו איחולים אלה לאלה. אחרי שנים רבות של קשר מכתבים וטלפונים, לפתע נדם קולם. לא ידעתי מה קרה. לפני כחמש שנים נסע בני ישעיהו לאוסטרליה במסגרת עבודתו וביקשתי שיבדוק מה קרה לבן דודי ואשתו. ישעיהו נעזר בשליח שהיה אותה עת באוסטרליה וזה בירר בחברה-קדישא ואכן התברר שהדוד והדודה נפטרו. ישעיהו עלה לקבריהם ואף צילם בשבילי את תמונות המצבות שלהם – ליברמן יוסף ואיטל'ה. אני עדיין שומרת אצלי תמונה יקרה שנתן לי בן דודי מאותו יום עצוב שבו נפרדנו בוורשה. כל כך נקשרנו אז. כמה חבל שלא זכה לעלות לארץ-ישראל ושלא זכינו להיפגש עוד אחרי וורשה. הם מעולם לא הגיעו לארץ.

משפחתו של אבי – משפחת קורננץ

במשפחה של אבי נולדו ארבעה ילדים לסבא וסבתא שלי אברהם ומרים.

משה-דוד הבכור, יחיאל, אביו של אברהם בעלי, דוב, אבא שלי, ומלכה-זיסל, הבת הצעירה. ההורים שלהם לא זכו להגיע לגיל שיבה ונפטרו מוקדם. מלכה הייתה בסך הכול נערה צעירה בת חמש-עשרה. גם את אבי הם לא זכו ללוות לחופה ביום חתונתו.

בתקופה שלאחר המלחמה כשהיה דודי משה-דוד בלודז', התכתבנו בינינו בעברית. גם הוא וגם אבי למדו וידעו את השפה העברית על בוריה. הדוד שלי אהב אותי מאוד, ואת המכתבים שהייתי כותבת אליו ללודז', היה קורא בשטיבל שלו. כולם הקשיבו והתפעלו מהעברית שלי. הוא תמיד כתב לי שהמכתבים שלי הפיחו בהם רוח חיים וקשר עם ארץ-ישראל.

דב וברכה קורננץ – אבא ואימא שלי

שניהם נולדו וגדלו בעיר פיוטרקוב. כל אחד מהם התייתם מהוריו בגיל צעיר. אימא ברכה הייתה הצעירה במשפחתה וגם אבא דוב היה כמעט הצעיר בילדים, ובתקופה שההורים נפטרו, אחיהם הבוגרים כבר הקימו משפחות משלהם וחיו מחוץ לבית.

אימי ברכה נשארה לגור בבית עם אבא שלה, סבי הרשל-צבי, אחרי מותה של סבתא אסתר. היא עבדה ופִרנסה את שניהם. סבא הרשל-צבי היה תלמיד חכם ולפרנסתו עסק בשדכנות, אך לא בהצלחה יתרה. ברוב השידוכים שעסק, היה מי שעלה עליו ברגע האחרון, סגר את השידוך וגם זכה בשכר על כך. סבא היה צנוע ועניו ולא בא בטענות לאיש. הם גרו בשכר דירה ובעל הבית היה גוי. את ענייני הכספים סגרה איתו אימא כי היא היחידה ששלטה בשפה הפולנית. סבא ביקש ממנה שתסביר לו שעוד מעט יעשה זיווג מתאים, חתן וכלה, ואז ישלם. אבל את הרגע הזה הוא התקשה לממש…

אימא עבדה מגיל צעיר מאוד. היא הייתה תופרת אמנותית לבגדי גברים ובגדי כלות והכינה גם 'אוסשטייר' לכלות – כלי מיטה ומגבות – כל מה שמכינים לכלה לקראת יום נישואיה. היא עבדה לפי הזמנות ודאגה לכול. עד סוף ימיה הייתה לה עין חדה. לילה אחד הלכה לישון והשאירה את אבא שלה יושב ולומד תורה. כשקמה בבוקר הוא עדיין ישב שם. הוא נפטר בשעת תלמודו. על סבי, הרשל-צבי, שמעתי מאימא הרבה סיפורים. היא דיברה עליו וכיבדה אותו מאוד. על סבתי אסתר אינני יודעת הרבה, לצערי.

אבי ואימי התחתנו בלודז'. לחתונתם כבר לא היו הורים שילוו אותם, ואלה דברים שמלווים אותי גם היום במרחק של שנים רבות. אני שומרת אצלי את ההזמנה לחתונתם, וזה לשונה:

החתן המהולל מר דב קורננץ, עם בת גילו הכלה הבתולה המהוללה מרת ברכה ניימרק,

ביום שישי, פרשת תרומה, ג' אדר תרפ"ה, 1925, בעיר לודז', אצל הרשל וורצקי, ברחוב ווסקנדיה.

החתונה נערכה בבית הסבא והסבתא של משפחת הנדלס שגרו בלודז'. עד היום יש לנו קשר עם ילדיהם ומשפחותיהם בארץ, והם יודעים שהוריי התחתנו בבית משפחתם בלודז'.

ילאחר החתונה חזר הזוג הצעיר לפיוטרקוב, אבל לא לתקופה ארוכה. אבא קיבל עבודה בלודז' אצל אברהם בורנשטיין, קרוב משפחה אמיד ונדיב לב שקלט בני משפחה בעסק הסיטונאי שלו לעור. גם אימא עבדה אצלם כאחראית על משק הבית, עוד לפני נישואיה.

נולדתי בפיוטרקוב, ובלודז' גדלתי עד שעלינו ארצה

נולדתי בתקופה שהוריי היו עדיין בפיוטרקוב, וכשהייתי בת חצי שנה עברנו ללודז'. שנות חיי הראשונות עברו עליי בלודז'. אני זוכרת שאבא שלי היה בעל תפילה. הוא היה יהודי ציוני ופעיל ב'צעירי המזרחי'. זה גם עזר לו להשיג 'סרטיפיקטים' (אישורי כניסה מהבריטים) ולעלות עם כולנו לארץ-ישראל. צריך להבין שלא כל מי שניסה לקבל סרטיפיקטים – הצליח, ובלי סרטיפיקט אי אפשר היה לעלות לארץ. היו אנשים עם יותר זכויות וכאלה עם פחות זכויות… את החישובים שהיו אני לא יודעת. אבא ואימא היו תמימי דעים בנושא העלייה לארץ. שניהם רצו בכך מאוד.

חיינו בלודז'. משפחת בורנשטיין לא הייתה רק המעסיקה של הוריי. היא גם אימצה אותנו. אני זוכרת אותם. בחנות הסיטונאית שלהם מכרו עורות ומיני דברים נוספים. זה היה עסק טוב. אברהם בורנשטיין שימש גם מעין אפוטרופוס לעובדיו. כסף לא נתנו שם בחינם. כולם עבדו, אבל היחס והדאגה היו חלק מניהול העסק. אבא היה מספר שלפני כל חג היה בורנשטיין קורא לעובדים, אחד אחד, ושואל: "האם חסר לכם משהו לחג? בגדים לילדים, אוכל…". הוא היה לעובדיו כמו אבא טוב. את אימא מאוד העריך ומינה אותה לאחראית על בית המשפחה.

תמיד הדריך אותה ברוח הבית: "בליל שבת אני עייף ולא בא לסעודת שבת, אבל באים יהודים לבית הכנסת שאין להם איפה לאכול. דעי שאצלי יש תמיד מקום בשבילם. אני מבקש שתדאגי להם. תדאגי שיקבלו את מנות האוכל הטובות ביותר כי במהלך השבוע אין להם איפה לאכול". כך סיפרה לי אימי על מידותיו של אברהם בורנשטיין שהיה אציל נפש ועשה מעשי צדקה. כבר ביום ראשון התחילו להכין את הדברים לקראת השבת הבאה. בית מלכותי כזה. עשיר ומכובד. לא ביישו איש. גם אני השתדלתי תמיד להדר במצווה הזאת.

בורנשטיין ואשתו לא זכו להגיע לארץ. אברהם נפטר מזיהום לאחר שמסמר חלוד חדר לכף רגלו כשהיה בדרכו למקווה ביום שישי. הרפואה לא ידעה עדיין לטפל בבעיה הזו. אשתו נספתה בשואה, ושני ילדים שלהם ניצלו והגיעו לארץ – בנם יוסף (יוס'ל) ז"ל ובתם לובה.

גרנו בלודז' במקום שנקרא "גְרינֶה מָארֶק" – "השוק הירוק", במרתף. עד היום אני מתחלחלת ממרתפים. במשך הזמן התחילה אימא להתפרנס מעבודות תפירה לפי הזמנות שקיבלה. כשהיינו כבר בארץ הייתי מציצה לפעמים בחלון ראווה בתל-אביב ברחוב דיזנגוף, שם הייתה מודעה שהם תופרים חולצות גברים לפי מידה. הרהרתי בלבי על אימא שלי שידעה לתפור את חולצות לפי התבוננות בלבד. התבוננה, וכבר ידעה מה לעשות. אני זוכרת שהייתי כבת שלוש-ארבע, יושבת על ברכיה בזמן שתפרה ורציתי לתפור איתה… כמובן שלא יכלה לתפור כשאני על ברכיה, ואז כשראיתי שאני לא מגיעה למכונה, הייתי עוזבת אותה ויוצאת לרחוב. אימא תמיד חיפשה אותי: "ראיתם ילדה קטנה בשמלה ירוקה"? אף פעם לא הלכתי רחוק… ואני אפילו זוכרת מה לבשתי…

מעניין שגם ברכה בתי הצעירה הייתה נעלמת לי בתל-אביב. כששאלנו אותה "לאן הלכת"? היא הייתה עונה שהלכנו לה לאיבוד… אומרים שזה עובר בגֵנים… פעם היא נעלמה וכל השכונה חיפשה אותה. גרנו על יד בית התנועה ('הקסטל') בתל-אביב, וכבר היה ערב. היא הייתה בת חמש, ילדה חברותית ונהדרת ששיחקה עם כל הילדים. גם היום היא נהדרת. אמרתי לאברהם: "תתקשר למשטרה, אולי מצאו אותה". אברהם התקשר: "הילדה שלנו שיחקה למטה ואנחנו לא יודעים איפה היא". מהמשטרה ענו "בת כמה הבת שלך ומה שמה"? ברכה נמצאה והמתינה בתחנת המשטרה… פתאום נזכרתי שגם אני הייתי נעלמת והיא חוזרת על דפוס התנהגות דומה מאוד.

לקראת העלייה לארץ-ישראל

בלודז' עוד הספקתי להיכנס לכיתה א' בבית הספר היהודי וללמוד חצי שנה עד שעזבנו ועלינו לארץ. בבית הספר לימדו בשפה הפולנית ואני לא ידעתי את השפה כי בבית שלנו דיברו רק יידיש. מכיוון שכך, ביקשה אימא מפינֶק, בן דודי שהיה מבוגר ממני, שיעזור לי בלימוד השפה. הייתי ילדה נחמדה והוא מאוד אהב אותי. אני זוכרת שכשאימא אמרה שפינֶק יבוא בשעה חמש אחר הצהריים, פשוט הסתלקתי לחברות שלי רבע שעה קודם. לא רציתי ללמוד פולנית…

בבית התחילו בהכנות לקראת העלייה. ארץ-ישראל הייתה כמו חלום שעוד מעט יתגשם. בשבוע האחרון בלודז', העבירו אותי ההורים לבית משפחת זלבר כדי להתפנות לאריזת החפצים שלנו ולסידורים אחרונים לקראת היציאה.

למשפחת זלבר היו שישה ילדים, והבת הבכורה שלהם, שרה, ילדה קטנה וצנומה, הייתה גדולה ממני בשלוש שנים. היום שמה שרה אורבך. יש בינינו קשר טוב עד היום וגם זיכרונות משותפים מחיינו בעיר לודז'. האחים של שרה היו ציונים. הבית היה כשר, האבא עם זקן. חלק היו דתיים וחלק היו פעילים ב'שומר הצעיר'. בחדר הגדול בביתם הייתה מין דלת כזאת – ושם שמו מיטה בשבילי למשך שבוע ימים, על יד מיטתה של שרה. אהבנו מאוד אחת את השנייה. והבנים – האחים שלה – צחקו עליי שאני נוסעת לארץ-ישראל על 'שפרוטל', על דג סרדין קטן… הם הקניטו אותי שזה לא באמת שאני נוסעת לארץ-ישראל…

ביום נסיעתנו הביאה אותי אימא שלה לרכבת, שם נפגשנו עם ההורים שלי ועם כל המלווים שהגיעו להיפרד מאיתנו. היא נתנה לי מתנה, עוד עכשיו אני מצטמררת מזה –  כדור בתוך רשת! זאת הייתה מתנה יוצאת דופן באותה תקופה כשלא היו לי צעצועים בכלל. שמחתי מאוד עם הכדור הזה. כשבאנו לארץ וגרנו ברחוב הקונגרס שבדרום תל-אביב, יצאתי לשחק עם הכדור והוא נפל לי ומישהו לקח אותו…

הסיפור של משפחת זלבר הוא סיפור עצוב מאוד. עוד בהיותם בלודז', נסע אביה לארץ, לאחותו שכבר הייתה פה. הוא חיפש כל דרך להשיג סרטיפיקטים למשפחתו לאחר שבפולניה לא קיבל. הסרטיפיקטים לא הגיעו והילדים כתבו מכתב לנציב העליון שאבא שלהם בארץ-ישראל והם רוצים כולם לעלות. אבא שלהם חזר, ואז הגיעה האשרה שהם יכולים לעלות, אבל היה כבר מאוחר מדיי. המלחמה פרצה. שרה חברתי היא סופרת ואת אחד מספריה הקדישה לסיפור הזה. אישה קטנה עם רוח גדולה.

פגשתי את שרה לאחר המלחמה כשעלתה לבדה לארץ. היה לה פה דוד, אח של אימא שלה, ברחוב יונה הנביא בתל-אביב. כששמעתי שהיא הגיעה הלכתי לבקר אותה ומאז לא נפרדנו. עד היום אנחנו קשורות מאוד. היא כמו אחות בשבילי. אני זוכרת את הבית שלה, היא זוכרת את הבית שלי. הרומן הזה לא נפסק עד היום. לסבתא של שרק'ה הייתה בלודז' מסעדה ביתית כזאת. היה שם חלון שדרכו העבירו את האוכל לסועדים. האנשים שבאו למסעדה ידעו שהאוכל כשר וטרי. גם אנחנו באנו לפעמים למסעדה. 

שרה אורבך כתבה עשרה ספרים לפחות, חלקם על השואה ועל משפחתה שאבדה בשואה. יש לה בן ובת ונכדים. בעלה יצחק ז"ל עבד אתנו ב'אמונה' כמנהל חשבונות ראשי.

הפרידה מהדודים בוורשה

שלחנו את הציוד שלנו ועזבנו את לודז' בדרכנו לוורשה כדי להיפרד מדודה שרה-מרים ומשפחתה. הפרידה בוורשה הייתה נרגשת ביותר. היום אני חושבת שהייתה באוויר הרגשה שלא נתראה יותר. הייתה זו הפגישה האחרונה איתם. כשעזבנו את וורשה בדרך לטרייסט (איטליה), עברנו בפיוטרקוב וכל הידידים ובני המשפחה שלנו באו להיפרד מאיתנו. רק אני החמצתי את השעה ולא ראיתי כלום. פשוט ישנתי… אני זוכרת שנסענו ברכבת כמה ימים.

אביב תרצ"ד 1934 – הגענו לארץ-ישראל

זה היה לפני פסח תרצ"ד 1934. נסענו לטרייסט באיטליה ושם עלינו על האנייה בדרכנו לארץ. אני זוכרת שביום שישי התבקשו הנשים באנייה לעזור בקילוף ירקות לשבת. גם אימא עזרה ואני ביקשתי להצטרף אבל אימא אמרה שזאת לא עבודה בשבילי.

כשבאנו לארץ, קיבל אותנו בחיפה בן דוד של אבא, הלל אביבי (שפרינג) שעזר לכל מי שבא מפיוטרקוב ודאג לקרובי המשפחה שהגיעו לארץ. הלל ידע שאנחנו דתיים ונתן לנו כתובת של בית ספר דתי. שבוע ימים היינו בבית עולים ('שער העלייה') ב'בת גלים' שבחיפה ולאחריו שכרנו דירת חדר בבית שדייריו היו ערבים. למחרת לקח אותי אבא לבית ספר 'נצח ישראל'. לא הבנתי שום דבר. כולם דיברו עברית ואני ידעתי רק יידיש. כשאבא בא לקחת אותי אמרתי שלא אלך יותר לבית הספר. כמובן שזה לא עזר לי.

אבא לא מצא עבודה בחיפה, כי לא הסכים להחליף את הפנקס 'הכחול' (של 'הפועל המזרחי') בפנקס אדום (של 'ההסתדרות הכללית') ואמרו לו שבתל-אביב יש סיכוי גדול יותר.

עברנו לתל-אביב. אבא חיפש עבודה. הוא פגש אנשים מבני עירו פיוטרקוב וניסה ללמוד מעצותיהם. "יש לי אישה וילדה, אני צריך להתחיל לעבוד", אמר. אבא רצה מאוד לעבוד ברבנות הראשית. הבטיחו לו שיהיה מזכירו של הרב הראשי לתל-אביב. עבודה מכובדת בהחלט, אלא שמישהו הקדים אותו, ואז דאגו לו לעבודה בשוק הכרמל בפיקוח על כשרות הבשר. תפקידו של אבא היה להשגיח על הבאת הבשר לשוק לבל ייכנסו חלקים טרפים. יום עבודתו התחיל כל לילה לפני השעה 2:00. בשעה 6:00 בבוקר עשה אבא הפסקה והלך לתפילת שחרית בבית הכנסת, ואימא ואני מילאנו את מקומו. לא הייתה שם נפש חיה בשעה הזאת, ומה ילדה בגיל עשר כמוני רצה עם אימא שלה להשגיח? בשעה 7:30 כבר הלכתי לבית ספר.

הלל אביבי ניסה לעזור לאבא לקבל עבודה. במכתבים שאברהם בעלי דיבר עליהם נמצא מכתב מ-27.11.1935, שבו כותב הלל אביבי בקשר לאבא שלי. הוא מנסה לעזור לו ומפעיל פרוטקציה אצל מישהו שפגש: "היות שלפני שבועיים התראינו בתל-אביב, ודיברתי איתך על דבר לקבל… לעבודת הטלפון בתור פועל…"

לא קלה היא דרכנו בתל-אביב

בתל-אביב החלפנו הרבה דירות. גרנו חודש וכשנגמר החודש, עברנו למקום אחר כי לא היה לנו ממה לשלם. רבים נהגו כך באותה תקופה, פשוט מחוסר ברירה. בינתיים התחיל אבא לנהל איזה קיוסק עלוב ברחוב לוינסקי. היה שם בית ספר לא דתי ובו כיתה לעולים חדשים שבה עשיתי את צעדיי הראשונים בתל-אביב. הייתי תלמידה בולטת מאוד והפכתי לגיבורת הכיתה בעברית. הם לא הבינו איך אני יודעת את כל זמירות השבת ששרו אצלנו בבית. ידעתי גם את "מודה אני", ואחרים לא ידעו. אחר כך עברנו לגור ברחוב נווה שאנן. אנשים גרו שם בדירות חדר וחצי עם מטבחים משותפים, ובמקרה הגרוע גם ללא מטבח בכלל. היינו במצב מאוד לא טוב, אבל היינו בארץ-ישראל. אימא נהגה לקנות מעט בשר "כושר גמעכט", אבל בהניחה את הבשר לעבד אותו, היו החתולים טורפים את השלל ולנו לא נשאר כלום… ואימא התנחמה ואמרה תמיד: "אבל אנחנו בארץ-ישראל".

אימא עשתה כל מאמץ לעזור בפרנסת הבית. סמוך לבית הייתה מאפייה ואפו בה גם לחמניות. אימא ראתה שאנשים באים ולוקחים שקים עם לחמניות כדי למכור ולהרוויח, ואמרה לעצמה, "גם אני אקח שק ואנסה". היא התרחקה עם השק הזה עד לרחוב שיינקין, אבל כשהגיעה לשם התביישה לפתוח את השק. היא חזרה למאפייה ואמרה שהיום לא קנו את הלחמניות. ובמאפייה חשבו: "נו, לא קנו". למחרת, אותו הסיפור. היא לא פתחה את השק מתוך בושה. בשנים מאוחרות יותר הייתה אימא מצביעה על המקום שבו ישבה עם השק ומספרת לי: "כאן ישבתי עם השק ולא פתחתי אותו". בכיתי כשהיא סיפרה לי את זה. היא הייתה כל כך עדינה ולכן גם לא הייתה מסוגלת לפתוח את השק. כשחזרה בפעם השלישית אל בעל המאפייה וביקשה לרוקן את השק מלחמניות שלא מכרה, לא הסכים בעל המאפייה לקבל את הלחמניות בחזרה. אימא חיפשה עבודה אחרת.

הפרנסה לא הייתה מצויה בביתנו

עברנו דירה לרחוב בצלאל. לאט לאט למדתי עברית וכבר עברתי לבית ספר אחר. אימא עבדה עכשיו בתפירת סינרים בחנות של 'אתא' ברחוב אלנבי תמורת פרוטות. הייתה לה מכונת תפירה שהביאה איתה. בשעות שלא הייתה לי מסגרת, לקחה אותי אימא לעזור לה. שתינו הלכנו עם סינרים מעשה ידיה.

הפרנסה לא הייתה מצויה בביתנו. הייתה תקופה שגם אני עזרתי לפרנסת המשפחה. בימי חמישי בשבוע הייתי מציבה שולחן ומוכרת סוכריות שאבא הביא לי. הייתי אז אולי בת 13-12. עמדתי ומכרתי סוכריות. במשך השבוע הייתי עושה שקיות מעיתונים בשביל לשים בהן גרעינים. השתדלתי מאוד לעזור. את המשקל שבו שקלתי שמרתי כל השנים והיום הוא אצל בתי. שוב עברנו דירה, והפעם לרחוב רש"י.

אבא פותח קיוסק

אבא החליט לעשות ניסיון ולפתוח קיוסק. היה קשה להשיג רישיון עסק לפתיחת קיוסק באותה תקופה, פשוט לא נתנו. כדי לעקוף את החוק הביא אבא כמה מחבריו בלילה, הזמין עגלה על גלגלים והתכוון לקבוע עובדות בשטח. לרוע מזלו תפס אותם מי שהיה אחראי על העסקים הללו. "מה זה, לאן אתה הולך עם זה"? שאלו את אבא, והוא ענה: "אני הולך לחפש מקום…"

אבא לא הצליח להוציא רישיון ועבד בקיוסק שאינו מורשה. מידי פעם היו קונסים אותו על כך. שוב עברנו דירה והפעם לדירת חדר שהתפנתה ברחוב שיינקין 54, באותו בית שלידו עמד הקיוסק. בדירה הזו חיינו שנים רבות. משם יצאתי לחתונתי, ושם נפטרה אימא.

אימא עזרה לאבא בקיוסק. היא השכימה בבוקר, שטפה את הכוסות והבריקה אותם כמו קריסטלים. אימא גם ירדה להחליף את אבא מדי בוקר בשעה שהלך לתפילת שחרית ואחריה אכל ארוחת בוקר.

תל-אביב של אותה תקופה הייתה עיר קטנה. בדירה הקטנטונת שהייתה לנו בשיינקין, התעקשה אימא ולא השלימה עם זה שאין לנו מטבח משלנו, כי גרנו עם עוד דיירים באותה דירה. בעבור זה הייתה מוכנה לוותר על דברים רבים, ואמנם הסדירה את עניין המטבח, והוא היה שלנו עד יומה האחרון.

גם אני עזרתי בקיוסק כשגדלתי. היינו משפחה קטנה וענייה, אבל "ענייה בכבוד" (מתורגם מיידיש). לא ידעו שאין לנו. הייתי שותפה מלאה לרוח הבית. ידעתי שאין לנו אפשרויות כספיות ועל כן לא ביקשתי לצאת לטיולי בית ספר, ואפילו הסתרתי מהוריי את העובדה שמתקיים טיול. אם אימא פגשה חברה שהתעניינה מדוע לא יצאתי לטיול, הייתה אימא משיבה שחשתי בראשי. כשהודיע המורה לזמרה בבית הספר שהוא פותח חוג לחליליות, לא יכולתי לוותר. הייתי מוסיקלית מאוד, ובכלל כולנו מוסיקליים, גם הילדים שלנו. הפעם ביקשתי והתחננתי. רציתי מאוד ללמוד חליל. "כמה זה עולה"? שאל אבא. "עשרה גרוש", אמרתי. אבא אמר שלא יהיה בידו לשלם. יותר לא דיברתי על זה. אבל כשבגרתי אמרתי בלבי, שאם אלוקים יעזור לי ויהיו לי ילדים, אני אעבוד קשה, ולא חשוב במה, אבל כולם ילמדו לנגן. ואכן חסכתי, חסכתי וחסכתי וקניתי לכל אחד מהילדים שלי פסנתר. הפסנתר שעומד כאן בסלון הבית הוא הפסנתר הראשון, כשעדיין לא ידעתי איך קונים פסנתר. כשאבא אמר לי שאין בידו לשלם – האמנתי לו. אני חושבת שאם ילד מאמין להוריו זה עוזר. יחד עם זה אני יודעת שאם הייתי מדברת על לבו הוא היה נותן לי.

למרות מצבנו הכספי הדחוק, לימדה אותי אימא שאם אני פוגשת באדם שמושיט יד, תמיד אתן לו, ואז אלוקים יעזור ויגמול לי. היינו צנועים מאוד מאוד וידעתי שאם אבא או אימא אומרים שאין, לא מתווכחים. גם הבגדים שלי לא היו מפוארים אבל תמיד נקיים ומסודרים.

בית ספר עממי (יסודי) 'תלפיות'

למדתי בבית ספר עממי 'תלפיות' ברחוב העבודה. זה היה בית ספר לבנות מכיתה א' ועד ח' והיו בו מאות תלמידות. בית ספר 'תחכמוני' לבנים היה על יד יפו. הייתי תלמידה מצטיינת. התנדבתי תמיד ורציתי לעזור ולהיטיב. הייתי פעילה בפינת החי ובשבתות הלכתי ברגל כדי להאכיל את בעלי החיים. הייתי אחראית ב'אגודת הבריאות' של בית הספר והייתי גם שחקנית טובה. בתקופת ההפגזות על תל-אביב תרגלנו מצבי חירום בבית הספר. רצנו מהכיתות העליונות למרתף. פעם אחת ביקשה ממני המורה האחראית שבזמן שכולן רצות אביים כאילו ששברתי את רגלי. רצתי עם כולן ופתאום התחלתי לצעוק שנשברה לי הרגל. למרות שסיכמנו שזה תרגיל בלבד, חשבה המורה שבאמת קרה לי משהו. כולם נדהמו מהיכולת הדרמטית שלי. השתתפתי בהרבה הצגות ואף פעם לא הסתפקתי בלימודים בלבד. את יום העצמאות עדיין לא חגגנו שהרי המדינה עוד לא קמה, אבל את חגיגות ט"ו בשבט ערכנו בהתרגשות רבה ב'מקווה ישראל' והגיעו לשם תלמידים מכל בתי הספר כדי לקיים את הנטיעות. היו לי חברות רבות. שיחקנו במשחקי חבל ושני חבלים. הייתי ילדה עצמאית ולבית ספר צעדתי עם הילקוט על הגב ללא ליווי של אימא.

הצטרפתי לתנועת 'בני-עקיבא'

הצטרפתי ל'בני-עקיבא' בגיל 11 בערך, והשתייכתי לחבריא א'. הסניף היה ברחוב אחד-העם 108 מאחורי בית התנועה. בלילות שבת היינו באים ושרים שירי שבת ושירי בני-עקיבא. עד היום אני נזכרת בשירים. פנחס קהתי, מי שערך אחר כך את המשניות, היה המדריך שלי. תמיד לקחתי חלק בפעילויות והייתי נכונה לעשות דברים שנדרשו. אף פעם לא השתמטתי. בתקופה מסוימת ריכזתי את חבריא א' בסניף שלנו. התחלנו את הפעילות במִפקד של חברי הסניף ואז התפזרנו לפי עדות לפעולות מחוץ לצריף. כל עדה בחרה לעצמה מקום לפעולה. למחנות הקיץ שהתקיימו בחופשת הקיץ, תמיד יצאתי. הם התקיימו בגבול רמת גן – בני ברק.

חגיגת בת-המצווה שלי

כאמור, הדירה הקבועה והסופית שלנו הייתה ברחוב שיינקין 54, ליד הקיוסק. התביישתי מאוד להביא את חברותיי אליי הביתה. איך אארח את חברותיי למסיבת בת-המצווה שלי, חשבתי, ואז ביקשתי מאימא שנעשה לי בת-מצווה במקום אחר. נבקש מקרובי משפחה שלנו ברחוב העבודה, מול בית הספר, שהם בעלי דירת חדר יפה, לקיים אצלם את האירוע. זו תהיה מסיבה לעשר חברות שלי, ואימא תדאג לכול. אימא הסכימה וככה חגגתי את בת-המצווה שלי.

האוכל בבית

בשבת היה לנו תפריט קבוע שאני זוכרת עוד מלודז'. גם היום אני ממשיכה להכין אותו עד כמה שאני יכולה. בליל שבת אכלנו גפילטע-פיש, מרק, חתיכת עוף וקצת קומפוט. בשבת בצהריים אכלנו צ'ולנט. את הסיר הייתי מביאה לאופה – דבר שלא רואים היום, כדי שיתחמם שם לארוחת השבת. אימא שלי הייתה מסדרת את הסיר, מכניסה כל מה שצריך, מכסה וכותבת את השם, ואני נשאתי את זה לאופה כשעה וחצי–שעתיים לפני כניסת השבת. זה לא היה רחוק מבית הספר שלנו, ואבא נתן לי חמישה מיל בשביל האופה.

אתם לא יודעים איך חיינו אז. אני זוכרת שאבא הפריש מהכסף לקיום הבית ונתן סכום כסף (פרנסה) לכל יום, ולשבת נתן כסף לברכה, כמו שאומרים. אני קיבלתי פרנסה פעם בחודש ועם זה הייתי צריכה להסתדר. אם לא הסתדרתי אז ויתרתי על משהו. לא קניתי בהקפה, לא אז ולא היום. "לתת פרנסה" זה מושג. לאבא היה קיוסק ובו סיגריות, ואפלים, סוכריות, סודה, מה שיש בקיוסק. נניח שהוא הרוויח באותו יום 20 לירות, והיה מעלה את הסיגריות הביתה שלא ייגנבו, אז היה משאיר לאימא 12 גרוש או 10 וביתר קונה סחורה. לשבת היה נותן 15 גרוש וזה היה צריך להספיק לכול. כשירדתי אליו וביקשתי כסף לאופה, אבא נתן לי, אבל לא מספיק, ואז עמדתי על דעתי ודרשתי שייתן ושלא אחזור הביתה. אז הוא נתן. הבאתי את הצ'ולנט לאופה, שילמתי, והאופה הכניס את הסיר לתנור. למחרת הגיעו כל בעלי הסירים לקחת, כל אחד את הסיר שלו. פעם טעה מישהו ולקח את הצ'ולנט שלנו אבל אנחנו לא לקחנו צ'ולנט של מישהו אחר כי לא ידענו אם זה כשר. הקפדנו על כשרות. סעודה שלישית קיימו תמיד בבית הכנסת.

בחגים – כל חג ומסורת המאכלים שלו. לפני צום יום כיפור, הכינה אימא קרעפלאך עם מרק. דג תמיד היה. מה שנתנו, זה מה שאכלנו. בפורים אכלנו אוזני המן. בימי החול הכינה לי אימא לחמנייה עם גבינה צהובה. באופן יוצא מן הכלל הייתה נותנת לי חמישה מיל שאקנה לי תפוח. היא הייתה נותנת לי לפעמים איזה ואפל מהקיוסק ואבא תמיד תפס אותה, ואמר לה: "למה את לוקחת מהוופלות"? והיא ענתה לו: "בשביל מי אתה קונה את הוופלות"? והוא ענה: "בשביל הילדים של הקונים שלי". "גם לך יש ילדה"! אמרה לו אימא. זה זיכרון פחות נעים שאני נושאת אִתי.

ארון הספרים שלנו היה בנוי מארגזי תפוזים שמפירותיהם סחט אבא מיץ פירות. אם נתקלנו בארגז יפה, אני זו שקיבלתי אותו ועטפתי אותו יפה בנייר. בחדר האחד שבו גרנו אבא, אימא ואני – היום אי אפשר לתפוס את זה – היה שולחן קטן לאוכל, ובשעות אחרות היה זה שולחן להכנת שיעורי הבית שלי. תמיד היה נקי ומסודר.

אימי הצדקת

פעם פגשתי שכנה מהבית הסמוך, והיא אמרה לי: "את יודעת מרים שאימא שלך נהגה לשים חלה לאישה אלמנה שלא היה לה כסף לחלה?" אימא שלי חסכה מהמעט שהיה לה, ואת זה שמה בהיחבא שלא לבייש את האלמנה. גם שמש בית הכנסת של 'הפועל המזרחי' ברח' אחד-העם סיפר לי שבכל יום שישי נתנה אימא חבילת נרות. אימא ראתה את זה בבית שלה, כנראה, ואני למדתי ממנה לחבב את המצוות ולקיימן.

תפילותיו וניגוניו של אבא

אבא שמר על קשר עם ידידים משנות נעוריו שעלו כמוהו לארץ. אחד מידידיו, אלחנן פיליק שמו, היום – פלאי – היה חברו מלודז' ובן זוגו לתפילות הימים הנוראים אז. הם התפללו יחד בבית הכנסת של 'הפועל המזרחי' ברח' אחד-העם 108. אבא היה בעל שחרית ופלאי היה בעל מוסף. כבר בלודז' הם נהגו לחלק את התפילות ביניהם. בתו, בת גילי, הייתה חברתי עוד מלודז'. מעניין שהם נפגשו מחדש כשאבא עבר בזקנתו לבית אבות. שם שוב היו יחד והחיו את ידידותם רבת השנים.

עוד בלודז', טרם עלייתם ארצה, היה להם בית כנסת 'בית אברהם' על שם הרב קוק. אבא שלי שמר מכתב שבו הודיע לרב קוק על החלטתם לקרוא לבית הכנסת ב'מזרחי' על שמו ולכבודו. אבא נהג ללכת יום יום ובאופן קבוע לאותו בית הכנסת. הוא היה בעל תפילה מצוין וקולו ערב. תמיד הצטער שאני בת ולא בן, שאינו יכול להנחיל לבנו את שירת התפילה. ישעיהו בננו גם הוא בעל תפילה, והוא ממשיך לשמר את מנגינות בית אבא. יש לו חבר שהוא חסיד מודז'יץ וישעיהו בקי בניגוני החסידות הזו. הוא זוכר את סבא דב לוקח אותו בילדותו, לאחר סיום התפילה, לבית הכנסת של חסידי מודז'יץ בדיזנגוף ושם האזינו וקלטו את מנגינותיהם. פה בתל-אביב היו חסידויות רבות. ידעתי את כל הניגונים שאבא שר וגם אימא ידעה. היא שרה אפילו יפה ממני והשכנים הלא דתיים שלנו אהבו מאוד לשמוע את שירת הזמירות שלנו.

רוב בני המשפחה שלנו היו חסידי אלכסנדר. אבא של אבא כבר היה חסיד אלכסנדר. גם השם יחיאל של אבא של אברהם הוא כשמו של הרבּי הראשון של אלכסנדר. מכאן גם שם המשפחה יחיאלי. ההורים של אבא היו חסידי אלכסנדר אבל ילדיהם כבר לא הלכו בדרך זו.

הייתי שותפה לניסיון חדשני בהקמת אולפנה לבנות

סיימתי את לימודיי בכיתה ח' והצטרפתי לניסיון הראשון להקמת אולפנה לבנות. עוד באמצע כיתה ח' התחילו לדבר אתנו על הקמת אולפנא לבנות ברוח דתית-לאומית וביזמת תנועת 'בני-עקיבא'. בשבילי זו הייתה פסגת שאיפותיי. התקבלתי לתכנית והתחלנו את השנה בכיתה בת 12 בנות, בכפר אברהם ליד פתח תקווה. בנימין שחור היה הוגה הרעיון החדש הזה. הבעיה הייתה במציאת מקורות כספיים לתכנית. רק הורים מעטים היה בידם לשלם עבור לימודי הבנות באולפנה. היו הורים שהתנגדו ליציאת בתם לתכנית ולכן לא שילמו, והיו הורים שלא היה להם ממה לשלם.

שלושה מורים לימדו אותנו: הרב יהושע בכרך (מחבר "אימה של מלכות" ועוד, לימים חתן פרס ישראל), אברהם רובינשטיין (לימים פרופ' באוניברסיטת 'בר-אילן') וישראל שיף. גם מדריכה הייתה לנו – מרים רבינוביץ, ולימים מרים קלמנזון. היא עשתה איתנו עבודה טובה מאוד אבל נאלצה לעזוב אחרי חודשים אחדים כי לא הייתה אפשרות לשלם לה.

התקופה הזאת הייתה מיוחדת ביותר. רצינו כולנו ללמוד, רצינו כולנו להצטיין. היינו כמו 12 בנות מאימא אחת. "אימא אחת" היה בנימין שחור שהיה אחראי עלינו בהנהלה הארצית של 'בני-עקיבא'. טיפל בנו גם יצחק גילת (גיטלסון), גיסו של הרב נריה.

הבנות הגיעו לתכנית ממקומות שונים בארץ. שתי בנות באו מירושלים ואחת מחיפה. חמש בנות מתל-אביב, בהן חברתי הטובה, יהודית (פרידמן), ואני. יהודית הייתה ממשפחה לא כל כך דתית אבל נמשכה לדת ואמרה לאימא שלה שאם לא תדאג למטבח כשר, היא לא תוכל לאכול בבית.

מבנה האולפנא היה בית שכור בכפר אברהם לא רחוק מביתם של הרב סלומון ואשתו. בישלנו בעצמנו, ובשבתות היו באים אלינו חבר'ה מבני-עקיבא. שם גם הכרתי את נתן ואידה גרדי שגרו בצריף קטן וצנוע. מאוחר יותר הכרתי אותם כאנשי התנועה. הם היו אנשים יקרים ועזרו לנו מאוד. כשלא היה לנו כסף להכין שבת באולפנה, היו "מודיעים" לי שאגש לגרדי לבקש הלוואה. אני הייתי השליחה הקבועה אליהם אחרי שהמדריכה מרים עזבה. בנימין שחור היה מחזיר להם את הכסף כשהיה לו. בכסף שקיבלתי מהם כהלוואה הלכתי לשוק או למכולת של שירצקי על יד כפר אברהם, שם יכולנו לקנות גם בהקפה. משפחת גרדי, הם ובנותיהם היו ה"מאמצים" שלנו, ושימשו לבנות האולפנה כבית שני. באותה תקופה הדרכתי בסניף פתח תקווה והלכתי ברגל הלוך חזור.

היינו נלהבות מאוד להיות "שפני הניסיון" של התכנית. ישיבת בני-עקיבא לבנים בכפר הרא"ה הייתה אז בת שנתיים, והניסיון להקים אולפנת בנות היה אמור להיות מפעל מקביל למפעל הישיבות שקם לבנים. למען הדיוק ההיסטורי יש לומר שהאולפנה שלנו הייתה האולפנה הראשונה שהוקמה בארץ בעת ההיא. רק לאחר שנים נפתחה האולפנה בכפר פינס, שקיימת עד היום ורבים מייחסים לה בטעות את היותה "אם האולפנות". אחריה נפתחו אולפנות רבות לבנות בכל רחבי הארץ.

מתוך חוברת "האישה ביהדות": בראש חודש חשוון תש"ג (11.10.1942) נוסדה האולפנה הראשונה לחברות 'בני-עקיבא'. זה היה כארבע שנים לאחר הקמת ישיבת בני-עקיבא הראשונה לבנים בכפר הרא"ה. הרעיון שהיה מונח בבסיס ייסוד הישיבה היה שהבנים שייצאו להתיישבות בקיבוצים הדתיים יעברו הכשרה תורנית, ילמדו גמרא, תנ"ך ומשנה כמקובל בישיבות. הישיבה הפכה למגדלור אשר לאורו התחממו הצעירים מסניפי 'בני-עקיבא', אלא שהקמתה גם הבליטה את נחיתות הבנות בתנועה. שאלת ההכשרה התורנית של הבנות נשארה ללא מענה, ואליה הצטרפו גם אלמנטים אידיאולוגיים שביקשו להקנות לבת מעמד שווה למעמד הבן – כשם שקיימת ישיבת 'בני-עקיבא' לבנים, כך צריכה להתקיים ישיבת 'בני-עקיבא' לבנות.

בסמינריון החמישי של תנועת 'בני-עקיבא' בשנת תש"ב (1942), הפך רעיון הקמת אולפנה לבנות, מחזון למעשה. ביוזמתן של הבנות הוחלט על ארגון "חוגי הכנה" בסניפי 'בני-עקיבא' כשלב ראשון לקראת הקמת האולפנה. בתחילה התארגנו כשלושים בחורות, אך מספרן הלך וירד. בקיץ תש"ב השתתפו חמש-עשרה בנות נוספות שהתעתדו ללמוד באולפנה במחנה הכנה בן חודש ימים. הן עבדו, למדו ודקדקו במצוות, בתפילה ובברכות.

בי"א בחשוון תש"ג (10.1942) בישרה ההנהלה הארצית של 'בני-עקיבא' על הקמת האולפנה. הבנות שיצאו היו קומץ חניכות 'בני-עקיבא' שעזבו בתים מסודרים והקימו מוסד חדש לחינוך תורני לבנות. הן היו שבע צעירות שהתגברו על התנגדות הוריהן והקימו את האולפנה הראשונה. הן יצאו לעין גנים הסמוכה לכפר אברהם שבפתח תקווה, לבית ששכרה התנועה. במהלך השנה עלה מספר התלמידות לאחת-עשרה, בגילאי 16-15. הבנות הרגישו שהן פורצות דרך ומניחות יסוד לבנות שיבואו אחריהן.

לקראת תום שנת הלימודים הראשונה חשו הבנות והתנועה כי רעיון האולפנה היכה שורשים, אבל אבני נגף רבות עמדו בדרכם: שאלת השיכון לבנות, שאלת מימון המוסד, מיעוט תלמידות ובעיות הדרכה וניהול. לאחר שנה אחת בלבד נעלו את שערי המוסד והוא חדל להתקיים. הניסיון החינוכי הזה שהיה בעל חשיבות רבה, נסגר. האולפנה לא יכלה לשאת את עצמה מבחינה כספית וההנהלה הארצית של 'בני-עקיבא' לא מצאה את המקורות להחזיק את המפעל החינוכי המצוין הזה שהוקם ביוזמתו של בנימין שחור.

על פי מה שנכתב ב'ספר בני-עקיבא', האולפנה הקדימה את זמנה והוקמה בלי שנעשו ההכנות הדרושות לביסוסה, ועל כן לא הצליחה להתקיים.

בישיבת המועצה הארצית של 'בני-עקיבא' בי"ב בתשרי תש"ד (11.10.1943) הוחלט להפסיק את הלימודים באולפנה כדי לבסס את יסודותיה החינוכיים והכלכליים (מתוך: "האישה ביהדות" – האולפנות הראשונות בתקופת היישוב, לילך רוזנברג-פרידמן, אוניברסיטת בר-אילן).

קורס ב'הגנה'

במהלך אותה שנה עברנו גם אימונים ל'הגנה'. אברהם בר אוריין היה נציג 'ההגנה' בפתח תקווה והציע שיוציאו לקורס מפקדי כיתות גם בנות מהאולפנה. בחרו בי ונסעתי לכפר פינס, ל'קבוצת אברהם' שהייתה מקום הכשרה של בחורים ובחורות שעלו אחר כך להרי חברון והקימו שם את קיבוץ כפר עציון. היינו בקורס ארבעים בחורים וארבע בחורות. השהייה שלנו ב'קבוצת אברהם' הייתה הסוואה למה שבאמת הוכשרנו להיות. אף אחד מלבדנו לא ידע מה המטרה האמיתית שלשמה אנחנו שם, וכמובן שגם ההורים שלנו לא ידעו דבר. הם ידעו שאני באולפנה של 'בני-עקיבא'. הם לא ידעו על הפעילות האחרת שלי שם, על האימונים שהתאמנו ברובים, קפא"פ וקפיצות – וכל זה בהסוואה של שהות ב'קבוצת אברהם'. קורס 'ההגנה' ב'קבוצת אברהם' נמשך חודשיים וחצי בערך. הכשירו אותנו להיות מפקדי כיתות בהגנה, ובהמשך פיזרו אותנו במקומות שונים בארץ.

כאמור, היינו ארבע בנות בתוך קבוצה גדולה של ארבעים בנים. לבשנו חאקי ארוך והיה לנו סדר יום צבאי ותכנית עבודה. לא היה לנו קל כבנות, כי היינו צריכות להשתוות לבנים באימונים. במסגרת האימונים היינו צריכים לעבור מעל שער גבוה, מצדו האחד לצדו השני. הבחורים עברו בצ'יק ואנחנו התקשינו. אימון נוסף שעשינו היה לקפוץ מגג של בית בן קומה אחת לתוך ברזנט. זה היה ממש מסוכן. ניגשתי אל גרייסמן, שהוא ואחיו – האחד מפקד הקורס והשני עוזרו – ניגשתי ואמרתי לו: "תשמע, זה לא שאנחנו מפחדות", לא רציתי להישמע לוזרית. אף אחד לא רצה להיות לוזר. "אסור לך לתת פקודה לבנות צעירות בגיל 16 שיקפצו מקומה ראשונה לברזנט". היה כבר מקרה במקום אחר שלא החזיקו טוב את הברזנט…

רוב החבר'ה בקבוצה היו דתיים. חלק מהם הכרנו מ'בני-עקיבא' וממחנות הקיץ של התנועה. בתקופת הקורס קיבלנו חופשת שבת אחת, גם זה כדי שלא לעורר את חשדם של ההורים, "איך זה שלא באים הביתה"? הסוד הזה נשאר שמור אצלי ואף פעם לא דיברתי עליו בבית.

חברות טובות מ'בני-עקיבא'

היו לי כמה חברות קרובות מאוד – אחת מהן הייתה יהודית פרידמן-נסיהו. היא באה מבית מסורתי. הם היו משפחה אמידה שעסקה ביהלומים. היא נקשרה מאוד ל'בני-עקיבא'. היא למדה כיתה מעליי בבית ספר 'בלפור', בית ספר לא דתי. היא התקרבה ל'בני-עקיבא' ואנחנו קירבנו אותה. היא הייתה באה אלינו הביתה בלילות שבת אחרי שגמרו את הסעודה אצלם ומצטרפת לזמירות השבת, וככה התקרבה לתפילות. היא גם הייתה בקבוצת בנות האולפנה, וכשהתפרקה האולפנה היא חזרה לבית ספר 'בלפור' כדי להמשיך את לימודי התיכון שלה. ההורים שלה היו ליברלים מאוד. הם לא התנגדו לבחירה שעשתה, והם גם מהבודדים ששילמו להנהלת האולפנה למרות שידעו שרוב המשפחות לא משלמות. יהודית ניהלה חיים דתיים והייתה לי כאחות. למרות שתמיד היה לה כסף, היא תמיד נתנה לי הרגשה שכסף זה כלום. אחרי הפעולות שלנו ב'בני-עקיבא' היינו הולכות לאכול תירס ברח' קינג ג'ורג' והיא שילמה. למחרת שוב הלכנו לאכול תירס ולי לא היה כסף אז אמרתי לה שכואבת לי הבטן. "נו, אז נלך מחר." גם למחרת לא היה לי כסף ואז היא כבר "עלתה" עליי. היא הייתה בת בית אצלנו. היא אמרה לי, "מרים, את לא מתביישת? אין לך כסף אז לא נאכל תירס? לי יש מספיק כסף". אם יש סמל לכישרון, מסירות ואהבה, זו יהודית חברתי. הבחורה הזו שלטה בשמונה שפות. בבגרותה עסקה בתפקידים חשאיים, חלקם עלומים עד היום. היא נישאה וילדה את חיימי, בן יחיד גאון ממש. לדאבון הלב, הוא נפטר באופן פתאומי בצעירותו.

חברה טובה נוספת שהייתה לי היא איטה שפילמן, לימים פישר. גם היא הייתה אתנו באולפנה. היא הייתה ממשפחה מסורתית וגרה ברחוב יואש 8. קשרי החברות מתקופת האולפנא נשארו חזקים ומשמעותיים כל השנים.

עבודתי הראשונה – ב'אליצור'

הייתי בת 16 כשהאולפנה נסגרה. היו בנות שהמשיכו ללמוד בבית ספר תיכון באזור מגוריהן, והיו בנות, כמוני, שבכך תם פרק הלימודים שלהן. "חוק חינוך חובה" עדיין לא נולד אז, ואני יצאתי לעזור לפרנסת המשפחה. מקום עבודתי הראשון היה ב'אליצור', ארגון ספורט לנוער דתי, שיחיאל אליאש עמד בראשו. הוא הכיר אותי בקורס 'ההגנה' שבו השתתפתי, וכשחיפש פקידה למשרד 'אליצור' באחד-העם 108 בתל-אביב, הציע לי את העבודה. אשתו, מרים, הייתה מפעילות 'ארגון הפועלות' (לימים תנועת 'אמונה'). שניהם היו אנשים רבי מעש. אליצור היה "הבייבי" שלו, והוא היה גם נציג של הארגון ב'הגנה'.

כשנכנסתי לעבודה ב'אליצור' לא ידעתי שבין כתליה של אגודת הספורט הדתית, מתקיימים גם אימונים של 'ההגנה' והכול במסווה של קידום הספורט. הכול היה סודי ביותר. לימדו ואימנו שם נוער בשימוש והפעלת כלי נשק, קבוצות של בנים, קבוצות של בנות וקבוצות מעורבות. חלק מהמדריכים היו מאותו קורס 'ההגנה' שבו השתתפתי. הפעילות הייתה בלתי לגאלית, ואם הבריטים היו תופסים אותם, היו כולאים אותם בבתי סוהר.

"מה אני צריכה לעשות"? שאלתי. אליאש ענה: "את תהיי הפקידה שלי ותעסקי בעבודות הדפסה". לא הייתי מיומנת בזה ואמרתי לו שאני מוכנה לעבור קורס בתחום. כבר באותו יום הלכתי לבית ספר לפקידוּת ב'מרכז מורים מוסמכים' ברחוב הס. תחילה קיבלתי שכר זעום של עובדת מתחילה, אולי חמישה גרוש… בהסכמה שכשאתקדם יעלו את שכרי.

עבודתי הייתה להדפיס מכתבים שכתב הבוס בכתב ידו. המוטו שלי היה ש"אין דבר העומד בפני הרצון". רציתי ללמוד את הדברים ורציתי מאוד לעבוד שם כי היה בזה חוט מקשר ל'הגנה' ואנשיה. הכרתי שם אנשים רבים, כמו קופולוביץ אהרן שהיה ב'בת-גלים' ביחידה דתית, הוא ואליהו חן ציון, ועוד, שהיו קשורים ל'הגנה', והדברים שעברו תחת ידיי היו בחלקם סודיים ביותר.

השפה העברית שלי הייתה טובה למרות שסך לימודיי הסתכם בתשע שנות לימוד. ברוך-השם, עבדתי בחריצות רבה, תפסתי את העניין ושמחתי שאני מתקדמת. פעם אחת הלכתי צעד אחד יותר מדיי בעבודתי ושיניתי שתי שורות במכתב שהבוס נתן לי. עשיתי זאת מתוך מחשבה שהוא יסכים לנוסח המתוקן והנכון יותר מבחינת הבנתי. הנחתי את המכתב המודפס על שולחנו וחזרתי לחדרי הסמוך. אחרי שעה נקראתי אליו. זהו, חשבתי, גמרתי את הקריירה שלי. הוא שאל: "מרים, מי כתבת את המשפט הזה – אני או את"? עניתי: "אני כתבתי", והוא שאל: "איך את משנה משפט שלי"? אמרתי: "חשבתי שההצעה שלי לניסוח טובה יותר". הוא הסכים איתי. לא פוטרתי…

כך המשכתי לעבוד בתקופת נערותי. אבא המשיך בעבודתו בקיוסק ואימא עבדה חלקית כתופרת. אחרי העבודה הלכתי עם חברותיי לחוף הים בפרישמן כשבתוך תיק העבודה שלי מונח בגד הים. בחוף הים פגשנו את הבנים מהחבורה של הנוער הדתי. לכל אחת מאתנו היה מישהו. נזירוּת לא הייתה שם. היינו חברה מעורבת של בנים ובנות אף שב'בני-עקיבא' פעלנו בעדות נפרדות – ארבע עדות של בנים וארבע עדות של בנות. בפעילויות של לילות שבת וסעודה שלישית קיימנו פעילויות משותפות.

עבדתי ב'אליצור' כשלוש שנים והתקדמתי יפה. המנהל שלי סמך עליי. הוא ידע שאני נאמנה לעבודה ודברים שאסור להוציא מהמשרד – לא ייצאו. אי אפשר לתאר את התקופה שהייתה. מי שלא חווה אותה – לא יבין.

לאור הכשרתי ב'הגנה' שימשתי גם מדריכה מטעם הארגון בכל התקופה הזו, בנוסף לעבודתי. היינו בוגרי קורסים מכל הארץ. ה'הגנה' הייתה מאורגנת מאוד. לנו, המדריכים הזוטרים, היו מפקדים שעברו הכשרה צבאית, והם לימדו והכינו אותנו להדרכות שהעברנו. לימדתי ואימנתי בנות בכלים קטנים ובאקדחים, לא במכונות ירי גדולות. הייתי בת 17-16 והבדלי הגיל ביני לבנות שהדרכתי לא היה גדול.

מעניין שהייתה לי איזו יראת כבוד לבנים שלמדו קפא"פ; קרב פנים אל פנים עם מקלות. בנות מעטות למדו את זה, ובעיקר, הבנים הם שתרגלו את הדברים חזק מאוד. כשמדריך קפא"פ לא הגיע, היו מזעיקים אותי לפעמים למלא את מקומו. זה היה באזור בית ספר לוינסקי בדרום תל-אביב ומי שהיה צריך לדעת על המקום, רק הוא ידע. הייתי אומרת להם: "אם לא יהיה רצח בעיניים אתם לא תלכו הביתה…" הפחדתי אותם והם צחקו ממני, אבל אני עשיתי את עבודתי בצורה שהייתה נכונה לי… הולכתי אותם ב"קרב פנים אל פנים" לילי, מלוינסקי בדרום תל-אביב למקווה ישראל. בסופו של התרגיל התרכזנו שוב בבית ספר לוינסקי בתל-אביב ואני וידאתי שכולם חזרו בשלום. היה בחור אחד שלאחר אותה תקופה, כשהיה פוגש אותי בתל-אביב, היה אומר: "מרים, קרב פנים אל פנים – רצח בעיניים"… הם לקחו אותי מאוד ברצינות. החזקתי אותם חזק…

ג'ובים מתחלפים – הכול נשאר בבית התנועה

לא אהבתי הפתעות. כזאת הייתי. היה חשוב לי לתכנן קדימה. לאחר שלוש שנות עבודה ב'אליצור', עברה האגודה למרכז העולמי בירושלים. מיד נערכתי לבאות. הייתי דמות מוכרת במסדרונות הבניין באחד-העם בתל-אביב ופניתי מייד לצבי ברנשטיין, מזכ"ל תנועת 'הפועל המזרחי', שישב בקומה השלישית. כולם הכירו את כולם בתקופה הזו. פניתי אליו ושאלתי אם יש לו צורך בעובדת. הסברתי לו שמשרדי 'אליצור' עוברים לירושלים ואני לא אוכל לעבור איתם. הוא קיבל אותי מיד לעבודה אצלו. הייתי כבר בת 18 והמשכתי לגור בבית. צבי ברנשטיין היה מזכ"ל מעולה. למדתי ממנו המון תוך התבוננות בצורת עבודתו. הוא היה אדם יסודי ובעל שפה משובחת, ומינה אותי להיות הכתבנית הישירה שלו.

אחרי תקופה מסוימת התברר שגם המשרדים של ברנשטיין עוברים לירושלים, ושוב חיפשתי עבודה. שמעתי שיש מקום במחלקה לקליטת עלייה בתנועה. פניתי למנהל המחלקה, מר סקובטובסקי, והתקבלתי. הוא הכין אותי לכך שהמחלקה עוסקת ומתמודדת עם בעיות קשות. זה לא הרתיע אותי ואמרתי לו שאעבוד לפי ההנחיות שלו מתוך תקווה שיהיה מרוצה ממני. לסוכנות היהודית לא הייתה אפשרות לטפל בעולים בודדים, והיא העדיפה להפנות אותם לטיפול אצלנו. את התקציב למחלקה היא העבירה על פי מספר העולים ומצבם המשפחתי. שימשנו כגוף מקשר ומטפל, ואמנם ראיתי שם דברים קשים מאוד. אם עולה חדש קיבל חמש לירות לסידור ראשון, כמה זמן היה יכול להישאר עם סכום כזה? המשכורת שלי עמדה אז על שמונה לירות בערך. אם היה בטיפולי עולה שלא קיבל כסף מהמחלקה, פשוט ריחמתי עליו ונתתי לו מכספי. ממש מהכסף שלי. אחר כך כשהגיע הסכום הנוסף… פעם אמר לי סקובטובסקי: "מרים, איזה סוד יש בעבודתך עם העולים שהם לא צועקים ולא מקללים אותך"? היתממתי: "אני לא עושה להם כלום". והוא שאל: "אז מה קרה שהצעקות פחתו כל כך מאז שנכנסת?" אחרי שהוא שאל אותי פעם ועוד פעם, אמרתי לו: "אגיד לך את האמת, מי שכל כך בוכה שאין לו, אני נותנת לו ממשכורתי ומקווה לקבל את זה בחזרה". הוא השיב לי: "פטנט כזה עוד לא היה לי…"

אירועים שנחרתו עמוק בזיכרוני

אחרי הכרזת האומות המאוחדות במוצאי שבת כ"ט בנובמבר 1947 רקדנו בכיכר מגן דוד, סוף שיינקין – הצטלבות אלנבי-שיינקין. כולם היו שמה, תנועות הנוער וכולם.

זיכרון אחר וכואב מאוד הוא הפגישה האחרונה שלי עם שלום קרניאל, איש כפר עציון, במקום עבודתי ברח' אחד-העם 108 בתל-אביב. זה היה בחנוכה תש"ח ושלום עמד לשוב לביתו בכפר עציון. אמרתי לו: "שלום, זה נורא מסוכן!" והוא אמר: "אני לא יכול להתעכב, אני חייב לחזור"! ויצא לדרך. למחרת כבר היו ידיעות על אסון נורא שקרה בדרך לכפר עציון ועל אבידות בנפש. עשרה נהרגו באותה שיירה, בהם גם שלום קרניאל הי"ד.

יום שישי ה' באייר תש"ח, היום שבו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. היו כבר שמועות על כך שזה הולך לקרות. הייתי מאוד ערנית והיה אכפת לי לדעת. הכול היה אפוף סוד ואנשים ידעו ולא ידעו – איפה ומתי זה יקרה? ראיתי אנשים הולכים לבית תאטרון 'הבימה', והלכתי גם. חשבתי לעצמי שהם בטח יודעים לאן הם הולכים. עמדנו שם ולא היה כלום. אז ראיתי שהולכים בשדרות רוטשילד לכיוון השני, והלכתי. זה היה בבית דיזנגוף. עמדנו בחוץ ושמענו את קולו של בן-גוריון שהודיע על הכרזת המדינה.

פרק שני

 תנועת 'אמונה' – ביתי השני

ייסוד 'אמונה'

את תנועת 'אמונה' ששמה הראשון היה 'ארגון הפועלות של הפועל המזרחי' ואח"כ 'תנועת האישה הדתית לאומית' (תאד"ל) ייסדה החברה רחל ברקמן, מהחלוצות הראשונות של תנועת 'תורה ועבודה' שעלתה לארץ וגרה בכפר אברהם, ליד פתח-תקווה. רחל ברקמן שאפה להקים ארגון שיטפל בחברות העולות, במציאת מקום מגורים ועבודה עבורן, ובטיפול בחינוך ילדיהן של אלה שרוצות לצאת לעבוד. רחל אספה קבוצת בחורות, בהן גם החברה טובה סנהדראי, שאותה קירבה אליה מאוד. הדברים היו טרם תקופתי, ועליהם אני יודעת רק מסיפורים. רחל ברקמן נפטרה בטרם עת והאחריות נפלה בבת אחת על כתפיה של טובה סנהדראי.

נכנסתי לעבודה בזמנה של טובה. טובה אספה סביבה צוות חזק וטוב: מרים אליאש הייתה אחראית על הכספים ויד ימינה במשך שנים, מרים לוין שהתחילה לפתח רשת גנים ומעונות לגיל הרך, ודבורה אלינר שפעלה בקרב העולים החדשים. בשלב מאוחר יותר הצטרפה גם שרה שטרן-קטן.

טובה סנהדראי ושרה שטרן-קטן החלו את היכרותן רבת השנים בקונגרס הציוני שהתקיים בבאזל בתש"ו (1946). טובה ומרים אליאש נסעו לקונגרס לייצג בו את הנשים הדתיות מארץ-ישראל. היה זה קונגרס שניסה להתמודד עם פצעי העם היהודי החבול והמיוסר לאחר השואה האיומה. שרה שטרן-קטן הגיעה לוועידה כניצולת שואה שעסקה באותה תקופה בשיקום מאות ניצולים באירופה. היא טיפלה בניצולים במחנות העקורים, לאחר שקודם לכן אספה בעיר שלה – לודז' בפולין, קבוצת ניצולים גדולה מאלה שהיו ב'בני-עקיבא' או ב'שומר הדתי'. הייתה ביניהם גם שרה אורבך, רעייתו של יצחק שהיה מנהל חשבונות ראשי שלנו, אחר שנשארה יחידה ממשפחתה לאחר השואה. שרה שטרן-קטן טיפלה בקבוצה הזאת והעלתה אותם לארץ. חלק הלכו לכפר עציון ונהרגו שם בקרבות תש"ח, ובכך מלאה כוס ייסוריה של שרה עוד, כי שרה תמיד ייסרה את עצמה על שכיוונה אותם לגוש עציון. אחרים התפזרו בארץ.

לאחר השואה נשארה שרה שטרן שריד אחרון ממשפחתה. לימים נישאה לישראל קטן והצטרפה לקבוצת יבנה, אך ילדים לא נולדו להם. כל חייה התאבלה שרה על משפחתה שאבדה בשואה. כשעלתה שרה שטרן לארץ-ישראל בשלהי תש"ז (ספטמבר 1947), קלטו אותה לביתם טובה סנהדראי ובעלה ישראל וליוו אותה בצעדיה הראשונים. גם בארץ החלה מיד בפעילות למען הזולת. היא פתחה ביפו בית חלוצות לעולות חדשות. יותר מאוחר יצאה ללימודי עבודה סוציאלית בארה"ב וכששבה לארץ נכנסה לעבוד במשרד הסעד. הייתה לה השפעה גדולה על ציבור הנשים הדתיות, ואחדות יצאו בעקבותיה לפעילות ציבורית וחברתית. שרה הייתה קרובה אליי ואל משפחתי ויחד עם בעלה היו כבני משפחה בכל האירועים המשפחתיים שלנו. את אבא שלי היא זכרה עוד מלודז'. בהמשך דרכה הייתה שרה מהפעילות המרכזיות והנאמנות של תנועת 'אמונה', וכיהנה בראשות התנועה. שרה נבחרה לכנסת מטעם המפד"ל ואף זכתה לקבל את 'פרס ישראל' על מפעל חייה.

צעדיי הראשונים בעבודה בתנועת 'אמונה'

הגעתי ל'ארגון הפועלות' כשטובה סנהדראי כבר הייתה יושבת ראש. התחלתי את עבודתי בתנועה לאחר שעזבנו את טירת צבי וחזרנו לתל-אביב. מרים אליאש הציעה לי לעבוד איתה במחלקה לאיסוף כספים. לא ידעתי במה מדובר, אך הייתי מוכנה לכל עבודה שבה אוכל לעבוד ולתרום. כסף לא היה בקופה, גם מקום פיסי לעבודה היה חסר ונאלצנו לעבור לחדר בבית הסמוך. זו הייתה התחלת תהליך של גביית כספים עבור 'ארגון הפועלות'. ההוצאות על הדפסות ושכר דירה היו גבוהות, ולפי הוראותיה של מרים היה עליי לענות לכל גורם שמבקש שנפרע את חובנו אליו, שנשלם ברגע שיהיה לנו כסף.

בהמשך ביקשתי לעבוד עם טובה סנהדראי. הוזמנתי לפגישה ולמחרת עברתי לעבוד אצלה. הייתי שייכת לצוות המשרד שמנה ארבע בחורות וכולנו ישבנו בחדר אחד. הייתי הבכירה שבהן, עוזרתה של טובה.

בסוף שנות החמישים עברו משרדי התנועה לבניין מלון 'קסטל' בצפון העיר, ועברנו לגור בקרבתו. באותה עת עבדתי במחלקת המוסדות עם החב' לאה תירוש ופיתחנו את בתי הספר לבנות.

קווים לדמותה של טובה סנהדראי

טובה סנהדראי ממשפחת דיאמנט, עלתה לארץ מטרנוב שבפולניה. לארץ הגיעה כציר לקונגרס הציוני ונשארה פה. היא הייתה אישה בעלת כושר מנהיגות טבעי. אישה עדינת נפש וטובת לב. את הפסוק הכתוב בפרקי אבות, "דרך ארץ קדמה לתורה", מימשה טובה בכל הליכותיה. מרגע היכרותי אותה ועד יומה האחרון היא הייתה בשבילי עולם ומלואו.

טובה הייתה בשבילי האדם המיוחד והמחובר אליי ביותר. היא ובעלה לקחו חלק בכל שמחה משפחתית שלנו. כך גם שרה שטרן-קטן ובעלה, וכך זוג חברים נוסף. בברית, בפדיון, בכל שמחה שהייתה. היא הייתה המנהיגה שלנו. אהבנו זו את זו אהבת נפש. היא הייתה לי כאימא. הייתי מעורבת בחייה כבת אל אימהּ, אף שאצל אימא ובת זה לא תמיד עובד ככה. עמדתי לרשותה בכל עת. כשבעלה היה חולה מאוד ועול הישיבות בכנסת היה מוטל על שכמה, הייתי באה לטפל בו ולהאכילו. לא הייתי היחידה, אבל טובה ידעה שאם היא מסרה אותו לידיי, היא יכולה להיות שקטה ובטוחה. טובה כיבדה אותי מאוד ודאגה תמיד שלא אשאר אנונימית בעבודתנו המשותפת. בפרויקטים רבים בהם עבדנו, קל מאוד היה להישאר אנונימית ללא ציון שמי. שאמרתי לה לפעמים:  "טובה, קחי אחרת תחתיי", היא השיבה: "מרים, אני קובעת את מי לקחת".

כעובדת שלה אף פעם לא המריתי את פיה אך גם לא ביטלתי את דעתי, ולא פעם נתתי ביטוי למחשבותיי והצעתי דברים שנראו לי. עבדנו יחד בשילוב מושלם. למשל, כשבחנה מישהי, הצעתי לה שבחינת המועמדת תהיה מוגבלת קמעא כי את כישוריה האמיתיים נדע רק בשלב מאוחר יותר. כולנו אהבנו אותה. אישה קטנה וטובה, כשמה כן הייתה. בעלה, הרב ישראל סנהדראי, היה גם הוא אדם בעל שיעור קומה וידען גדול. עבדנו הרבה שנים יחד. כל הקידום שלי באמונה', מפקידה זוטרה והלאה, נשען על למידה אין סופית בעבודתי עם טובה. גם אם השתלמתי בקורס מקצועי לפקידות, למשל, ברור היה לי שמטובה למדתי יותר מכול… במסירות שלי אליה, גמלתי לה על הכול. לא היה דבר שטובה ביקשה ממני ולא עשיתי. תמיד הייתי שם ולצידה. ממש יד ימינה. עבדנו בשבילה.

טובה נבחרה לכנסת מטעם המפד"ל. הכנסת עוד לא הייתה אז במשכנה הקבוע היום, ושכנה ב'בית פרומין' בירושלים. במקביל לעבודתה כחברת כנסת ואף סגנית יושב ראש הכנסת, היא המשיכה בתפקידה כיו"ר תנועת 'אמונה'. היה סיכום בינינו שבימים שהיא צריכה את עזרתי בכנסת, אבוא אליה לשם, ובימים אחרים אעבוד במשרדי התנועה. הקשר עם טובה לא נותק ואני התקדמתי. פעם אחת ביקשתי להיות נוכחת בשעה שטובה ניהלה את ישיבת הכנסת וישבה על כיסא היושב ראש. אני זוכרת את טובה היטב, יושבת על במת היו"ר, לבושה יפה עם כיסוי לראשה. היא ניהלה את הישיבה ולי זלגו דמעות אושר. התרגשתי לראות אותה במיטבה. התרגשתי מעצם הכבוד שהיא מזכה בו את תנועתנו. לאחר מותה יצא הספר "באמונה בחרתי" ובו תולדות חייה ופועלה.

התנועה גדֵלה

תנועת 'אמונה' צמחה והתפתחה, ודגש חזק הושם על החינוך הדתי בגיל הרך. בראש המחלקה עמדה מרים לוין, גננת במקצועה ו"יקית" במוצאה. טובה סנהדראי חשבה שאוכל לעזור ולתרום מיכולותיי במחלקה הזו, מה גם שלמרים לוין היה קושי להתנסח בעברית ויכולתי לעזור בכך. עבדתי איתה 5-4 שנים. עבדנו עם יהודה קיל ויוסף גולדשמידט ראשי החמ"ד שהיו אנשים נפלאים, עם כל הגורמים התנועתיים, כדי לחזק את החינוך הדתי שהיה במצב ירוד באותה תקופה, והתחלנו בבנייה שיטתית של רשת מעונות יום וגני ילדים לגיל הרך. כל גננת, מטפלת ועובדת במערכת – כולן עברו דרך המחלקה שלנו. המוטו של עבודתנו היה הדגש החזק שייחסנו לחינוך הדתי בגיל הרך. מרים לוין הייתה מנהלת המחלקה ובעלת המקצוע, ואני שלא למדתי, הייתי בעלת "טביעת עין של תלמיד חכם". גם מרים וגם חברותיי לצוותים השונים התחשבו והעריכו את חוות הדעת שנתתי. עבדנו בצוותא והצלחנו להגיע ליישובים במרכז הארץ ובפריפריה.

באחד הימים הגיע מכתב מיוסף גולדשמידט, ראש האגף לחינוך הדתי במשרד החינוך, אל כל מרכזות הגנים ומעונות 'אמונה', שביקש שבחופשת הקיץ הקרובה נעשה פעולה מאומצת למען החינוך הדתי שנמצא במצב ירוד. נרתמנו כולנו למאמץ – כל החברות והמפקחות האזוריות שלנו יחד עם מרים לווין – ועל כך זכינו לקבל "ציון לשבח" במכתב נפלא שנשלח אלינו וגם שמי מצוין בו.

אחת החברות היקרות שלנו בחיפה הייתה חווה קרייצר, פעילה בתנועה מצעירותה וזו שהקימה את כל מעונות 'אמונה' בצפון – מחיפה ועד קריית שמונה. תרומתה הייתה עצומה, ובנוסף היא ובעלה יוסף תרמו כספים לטובת החינוך הדתי והכלל. אנחנו שומרות על קשרי ידידות טובים.

תפקיד נוסף היה לי במעורבותי בהכנת הוועידות של התנועה בשיתוף עם עוזר מקצועי, החל מוועידת המיזוג בין 'ארגון הפועלות' ו'נשי מזרחי (אמ"ן)' והקמת 'תנועת האישה הדתית לאומית' בשנות החמישים, ובכל הוועידות שאחריה.  באחת הוועידות שהייתי אחראית עליהן עבדתי עם אדיר זיק ז"ל ועוזר מקצועי לידו. שיתוף הפעולה בינינו היה מצוין. דיברנו פעמים אחדות כל יום והחלפנו דעות על רעיונות כאלה ואחרים. לאחר הוועידה שעברה בהצלחה, כתב לי אדיר זיק מכתב מפרגן ביותר על כך שאת פתיחת הוועידה הוא עשה אבל הרעיונות כולם שלי הם. המכתב שמור אצלי.

בתשל"א (1971) נבחרתי להנהלת התנועה, וכעבור שנתיים הטילה עליי טובה סנהדראי לפתוח מדור הסברה בראשותי. בין היתר הוצאתי את כתב העת של התנועה. כתב העת יצא קבוע ודייקני מדי חודש בחודשו ונשלח לחברות התנועה ולמערכות העיתונים השונות. שני דברים הנחו אותי בהכנתו: האחד – לנהוג בסבלנות רבה, לא לפגוע באיש ולא לשכוח איש; הדבר השני  – להיות ערה למתרחש, להגיב, ותמיד בצורה תרבותית. הגבתי בכתב העת על דברים שקראתי וחשבתי שהתנועה צריכה להגיב עליהם.

בנוסף דיווחתי ל'הצופה' על כל הנעשה בתנועה, וכן עסקתי גם בקרן המלגות ע"ש שרה הירש ע"ה לתלמידות בית הספר 'נווה שרה הרצוג' בבני-ברק.

את המדור ניהלתי עד תשל"ה (1994), וזכיתי לעבוד עם כל יושבות הראש שכיהנו אחרי טובה, שרה שטרן-קטן שבאה ממשרד הסעד ואוניברסיטת בר-אילן ויהודית היבנר שבאה ממשרד הפנים. יהודית "החזיקה אותי חזק". בגמר כל ישיבה נשארתי לעבוד איתה על פרסום דו"ח עדכני לעיתוני הבוקר. היה חשוב לה לדעת כיצד ניסחתי את הדברים לעיתונות, בעיקר בנושאים רגישים או שלא הייתה עליהם הסכמה. אם הייתה מחויבת לעניין אחר בגמר הישיבה, הייתה משאירה לי מספרי טלפון היכן תהיה בכל שעה נתונה, כדי שאקרא לפניה את ניסוח הדברים לפני פרסומם. היא סמכה עליי ובדרך כלל קיבלה את הניסוח שלי.

מרכז 'אמונה' עבר מה'קסטל' בצפון תל-אביב, לרחוב ניסנבוים בבני-ברק, והייתי מעורבת בבחירתן של רחל סילבצקי וליאורה מינקה לתפקידן כיושבות ראש.

אסכם ואומר שכל מה שעשיתי בעבודתי בתנועה, בנפש חפצה עשיתי. לא עבדתי לפי שעות ולא בגלל המשכורת. המשמעות העיקרית שעמדה לנגד עיניי הייתה עצם שייכותי למפעל שמטרתו חשובה לתנועה וליהדות הדתית.

כשעברנו לירושלים (2001) המשכתי להגיע לכמה מהישיבות, אבל לא הייתה לי הרגשת בית יותר. רוח הדברים השתנתה ונשים בגילי פרשו מסיבות של גיל או מחלה. טרם פרישתי סיימתי את העברת כל החומר של תנועת 'אמונה' לארכיון הציונות הדתית באוניברסיטת בר-אילן, בניהולה של ד"ר סילביה שנקולבסקי-קרול. זה היה מבצע קשה ביותר וחשוב ביותר, וסגירת מעגל מבחינתי.

פרק שלישי

מנישואי לאברהם ואילך

בני דודים שהיו לזוג: מרים קורננץ ואברהם יחיאלי

אברהם, בן דודי, ולימים בעלי, הגיע לארץ בין פורים לפסח תש"ו (1946). לאחר שהשתחרר ממחנה המעצר בעתלית החליטו חברי הקבוצה הדתית ואברהם איתם, ללכת לקיבוץ טירת-צבי. מי שכיוון והשפיע עליהם היה חנוך אחימן, איש כפר עציון. מטירת צבי היה אברהם מגיע מדי פעם לביקורים אצלנו בבית.

בתש"ז (1947) עלו לארץ הוריו של אברהם, חנה ויחיאל, הדודים שלי. היה כבר קשר ביני ובין אברהם והתכתבנו. כשהתחלנו לדבר על חתונה ותכניות משותפות לעתיד, היה ברור שאלך אחריו לטירת צבי, וכך גם אמרנו להורינו כשנפגשו בעניין החתונה. עזבתי את עבודתי במחלקת הקליטה של 'הפועל המזרחי' ושבוע לאחר החתונה עברתי לחיות בקיבוץ.

החתונה שלנו התקיימה בכ"ג במרחשוון תש"ט (1948)

הייתי בת עשרים ושתיים וחצי כשהתחתנתי עם אברהם, ואברהם היה בן עשרים וארבע וחצי. החתונה שלנו נערכה בבית 'הפועל המזרחי' באחד העם 108, באולם למעלה. הוזמנו לחתונה כ-120 איש. מעניין שאחרינו לא אישרו יותר לעשות שם חתונות. אולי הייתה לי פרוטקציה כעובדת התנועה… השיא אותנו הרב גרינברג שהיה יושב ראש המועצה הדתית, חבר של אבי ושותף לקהילת בית הכנסת.

לא חבשתי כיסוי ראש לאחר נישואינו. אמנם אימא שלי כיסתה את ראשה תמיד, ובשבת הידרה בחבישת פאה, אבל אני התחלתי לכסות את ראשי באופן קבוע רק כשהילדים שלנו נכנסו לבית הספר.

חיינו בטירת צבי

שבוע אחרי החתונה נסענו לטירת צבי עם כל החפצים שלנו. ההורים שלי לא יכלו לתת לי דבר. במשך שנות עבודתי נתתי את משכורתי לאבא ואימא ולא ידעתי שאבא הפקיד חלק מכספיי בבנק, שיהיה שמור לעתידי. בכסף הזה קניתי לנו רהיטים חדשים, וחברי טירת צבי היו סקרנים מאוד ובאו להתבונן בחדר "הבורגני" שלנו…

הימים הראשונים בקיבוץ היו נעימים. פגשתי שם חברים שהכירו אותי מהתנועה, ובסך הכול הרגשתי טוב. "מאה ימי החסד" הסתיימו והתחילו "תָּקֵלִים" (היתקלויות…) ביני ובין רשויות הקיבוץ. אחת מהן הייתה עם סדרנית העבודה שסידרה אותי לכל מיני עבודות שלא הורגלתי בהן. היא הייתה צריכה להבין שאני חדשה בקיבוץ ובחיים האלה בכלל. הייתי צריכה לעמוד כל היום ולתלות כביסה, או שהטילו עליי להיות "שומרת לילה" בבתי הילדים ולי לא היה ניסיון בשמירה על תינוקות. לא היו לי אחים ואחיות בבית ולא ילדים משלי. ניחמו אותי שאברהם יהיה "שומר לילה"… זה היה בתקופת החורף. הייתי צריכה לעבור בין בתי הילדים, נעולת מגפיים ועם פנס בידי. את זה עוד עברתי בשלום, אבל כשאחת הילדות הקטנות בכתה וצעקה בלילה, "אימא, אימא", והילדים לא הכירו אותי ואני לא הכרתי אותם, לא ידעתי את נפשי. ניסיתי להרגיע את הילדה. לא ידעתי אפילו מה שמה של האימא. יצאתי ב-2:00 בלילה ובוססתי בבוץ עם מגפיים ופנס… איזה גולם הייתי! הייתי צריכה להגיד להם: "את זה אני לא עושה"! מצאתי את האם בחדרה וביקשתי שתבוא להרגיע את בתה כי היא מעירה את כל החדר. עד שהגענו… היא נרדמה וכולם נרדמו. איזה חוסר אחריות נהגו כלפי הילדים וכלפיי. מדוע היו צריכים לסדר אותי לשמירת לילה? זה היה המשבר הראשון שלי.

המשבר השני היה כשאמרו לי לעבוד בחיתוך לחם. "יש מכונה ותיזהרי על הידיים כשאת מכניסה את הכיכר". בארבע בבוקר התחלתי לחתוך לחם ועבדתי בחדר האוכל. עשיתי כל מה שביקשו ממני. הבאתי, הגשתי… עבדתי כך כל היום ואז ניגשה אליי סדרנית העבודה והודיעה לי שמשעה 4.00 אחר הצהריים אני צריכה להגיש אוכל לחולים. לא קלטתי. אני כבר עובדת מ-4:00 בבוקר! אמרתי לה: "איך אני יכולה לעשות את זה אחרי שמונה שעות של פריסת לחם? תמצאי מישהו אחר. אני לא יכולה, אני לא הולכת". אמרה לי: "אין דבר כזה". אמרתי לה: "יכול להיות שאין, אבל אני לא הולכת". זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי על דעתי וסירבתי. הם לא ידעו לקבל את האנשים החדשים כמו שצריך.

בדיוק באותו זמן פגש אותי על השביל מזכיר הקיבוץ שמחה פרידמן, ואמר לי: "מרים, יש לי משהו טוב להגיד לך. הערב תתקיים אסיפת חברים ואת נמצאת ברשימת המועמדים לדיון על קבלה לקיבוץ". אני מספרת על כך ומרגישה כאילו שזה היה רק אתמול… "אני מאוד שמח". הערכתי את שמחה. השבתי לו בתודה והוספתי: "זו בשבילי מתנה יפה, אבל אני מצטערת שלא אוכל לעמוד לדיון כי אימא שלי במצב לא טוב ואני חייבת לחזור הביתה. אין לה מישהו אחר חוץ ממני".

קיבוצניקים פחות משנה

המרחק מבית הוריי לטירת צבי הכביד מאוד על אימי והשפיע קשה על מצב בריאותה. הייתי בתה היחידה והמיוחדת, ומובן שהיא הייתה קשורה אליי ואני הייתי קשורה אליה. ידעתי שבעניין זה האחריות עליי. לא היה בן משפחה נוסף שיכולתי לחלוק אתו. גם ההורים של אברהם שגם גרו בתל-אביב לא שבעו נחת מישיבתנו במקום רחוק כל כך. לא היה לנו רע. הייתי מעורבת בין הבריות ועשיתי בדרך כלל מה שהיה מצופה ממני. לאברהם היה קל יותר לחיות שם. הוא הגיע למקום עם קבוצת חברים ולא לבד כמוני. הוא עבד בהאבסה של בעלי חיים ואפילו קודם לתפקיד אחראי יותר. היה לנו חדר משפחה מצויד יפה וגם מקלט רדיו, פריט שלא היה עדיין ברשות החברים. חלפה כמעט שנה ואז קיבלנו החלטה משותפת לעזוב את טירת צבי ולחזור לתל-אביב.

חזרה לחיי עיר

הקדמתי ועזבתי את טירת צבי לפני אברהם כדי להכין לנו דיור ועבודה. כעבור שבועיים מצאתי דירה ברחוב קינג ג'ורג' 26 בתל-אביב, מול גן מאיר – פינת חשמונאים. בעל הבית שפתח לי את הדלת, עמנואל פרידמן, קם בדיוק באותו יום מ'שבעה' על מות אשתו. הוא היה אומלל. לידו עמדו שתי בנותיו הקטנות ובכו "אימא, אימא". התיידדנו מאוד אחר כך והיינו בקשר עד לפטירתו בירושלים. כשהיה רואה משהו ב'הצופה' שמופיע שמי – "מרים יחיאלי" – הוא היה מטלפן אליי ומברך אותי על כך. ידידות אמיצה שהמשיכה עם בנותיו עד היום הזה. הדירה הייתה בת שלושה חדרים והתגוררו בה שלושה דיירי משנה.

עבודה ופרנסה

אברהם מספר: רציתי לעבוד בהנהלת חשבונות. אמרתי לאבי שאני מחפש אחר מורה שילמדני את רזי המקצוע בארץ. ואכן, התחלתי ללמוד והתקדמתי יפה. יום אחד הוא הציע, "אם רצונך בכך, אמליץ על קבלתך לבנק שבו אני עובד". ודאי שרציתי. הוא הזמין אותי לריאיון עבודה שם, "אבל תבוא לבוש כמו בן אדם, לא בבגדים שאתה מכין תערובת…" התכוננתי לפגישה. לבשתי חולצת שבת ומכנסי שבת והוספתי, לשם "הידור מצווה", את החליפה שהייתה לי. הגעתי ל"בנק המרכזי למוסדות שיתופיים" בתל-אביב. כל הקליינטים של הבנק הזה היו מושבים וקיבוצים, אנשי התיישבות שבאו מהאספסת ורק אני לבוש בבגדי חג מגוחכים…

קיבלו אותי לעבודה והתחלתי לעבוד שם. התקדמתי במשך השנים ואף שימשתי בתפקיד יו"ר ועד העובדים. עברתי לעבוד בבנק המזרחי וניהלתי סניפים אחדים של הבנק. עבדתי בבנק המזרחי עד פרישתי לגמלאות.

מרים: גם אני חיפשתי עבודה עם שובי לתל-אביב. טובה סנהדראי כבר הכירה אותי ולקחה אותי לעבוד בארגון הפועלות. כך המשכתי את הקשר שלי לארגון הפועלות של 'הפועל המזרחי במשך כל שנות עבודתי. אף פעם לא עזבתי את הארגון ואני קשורה אליו בנימי נפשי עד היום הזה.

בננו הבכור – ישעיהו

מרים: בננו הבכור ישעיהו-דוד נולד לנו בתש"י (1950). שמו ניתן לו על שם הדוד ישעיהו, אחיו הצעיר של אברהם ועל שם דודי ישעיהו-דוד, שנספו בשואה. הוא נולד בבית חולים 'הדסה' ברחוב בלפור בתל-אביב. צעדתי לבית החולים ברגל כי לא מצאנו מונית שתיקח אותנו. זה לא היה נעים אבל גם לא רחוק במיוחד…

התנאים בהם גידלנו ילדים באותה תקופה היו שונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. הגעתי ללידה הראשונה בלי שהיה לי מושג מה הולך לקרות לי. לא ידעתי שום דבר. אחרי הלידה לא נתנו ליולדת לרדת מהמיטה אלא לאחר שלושה ימים… הייתה לי חברה טובה איטה שעבדה שם כאחות והיא ביקרה אותי מדי יום. היא גם הלכה עם אברהם לחנות לדברי תינוקות ברחוב דיזנגוף וקנתה אתו דברים בסיסיים. לא היה לנו כלום וגם כסף לא היה לנו.

את הברית עשינו בבית ההחלמה ברמת-גן ואת פדיון הבן בדירה שלנו בקינג ג'ורג'. המנהל שלי במחלקת הקליטה אמר לי שאם ייוולד לי בן, הוא יהיה הכהן שיפדה אותו. ואכן הוא פדה את בננו ושלח לנו קבלה שאת כסף הפדיון העביר לקרן-הקיימת-לישראל.

התקופה הראשונה של ההורות הייתה לנו קשה מאוד. לקראת שבת היה עלינו לקנות הכול כפול, הרי לא מכבסים בשבת. גם לחמם חלב לישעיהו בשבת בבוקר, לא היה פשוט כי לא היינו מאורגנים לכך. רצתי לחמותי שגרה ברחוב שלנו, בתים ספורים מאתנו. אבל אולי ישנים עדיין אצלם, הרי שבת היום? פחדתי לדפוק בדלת. נכנסתי בשקט ונעזרתי בסיר קטן שהיה להם כדי לחמם. כולם אהבו את ישעיהו. הוא היה ילד חייכן, מושיט ידיים, "קחו אותי".

סמוך לדירתנו עמד בית חרושת לקרח שכבר לא קיים היום, וכשישעיהו גדל קצת הוא היה מציץ ממיטתו ורואה בלוקים של קרח שדופקים או שוברים אותם ומעבירים למטה… בלילה היה ישעיהו הקטן משחזר את העבודה הזאת… הוא הלך לפה ולשם לפי תנועות הקרח שראה מחלונו… מאה פעם סיפרנו לו את הסיפור המתוק הזה אבל הוא לא זוכר… גרנו בדירה בקינג ג'ורג' כשנה וחצי ואז עברנו לדירה בכביש הביטחון בתל-אביב.

דירה שנייה – כביש הביטחון בקריית שלום

זאת הייתה דירה פרימיטיבית בת חדר וחצי, ללא דלתות בין החדרים. כמו מעברה. ניסינו לסדר וילון, להוסיף דברים, אבל היה קשה משום שלא היה לנו כסף. לא היה לנו כלום. כביש הביטחון חיבר את דרום הארץ לתל-אביב והיה כביש מסוכן ביותר, בלי גדר שתבדיל בין הכביש לאזור המגורים. ממש סכנת נפשות! היינו צריכים לשמור על הילדים שלא יצאו. כשאני חושבת על זה היום אני לא יכולה להאמין שיכולנו לחיות כך, אבל לא הייתה לנו ברירה. 

דירה שלישית – שיכון 'הפועל המזרחי' בקריית שלום

יום אחד שמענו על דירה שהתפנתה בקריית שלום, לא רחוק מאזור מגורנו. מיהרנו לרכוש אותה ולעזוב את הדירה בכביש הביטחון. הדירה בשיכון הפועל המזרחי, ברחוב בית חדש 3, בית מול משפחת יוסף ורוחמה קרוב, שבאו מכפר-עציון. אפילו את זמירות השבת שמענו אלה מאלה ושרנו יחד משתי הדירות.

באזור הזה נקנו דירות על פי מפתח מפלגתי; שיכון לחברי 'ההסתדרות' ושיכון לחברי 'הפועל המזרחי'. זה לא היה פתוח לכל אחד. מצאנו שם מכרים וחברים והתקבלנו מאוד יפה. היינו חברים עם יצחק לב ואשתו, מי שהיה אחר כך מנהל כפר בתיה שנים רבות. משפחת גור-אריה ומשפחת גלידאי שהאבא עבד ב'הצופה'. ראוי לומר במאמר מוסגר שעיתון 'הצופה' היה בביתנו דייר חשוב וקבוע. לא ויתרנו עליו גם אם היה צריך לוותר על דברים אחרים. כולנו היינו בערך באותם הגילאים – משפחות צעירות עם ילדים קטנים. בקריית שלום גרנו כתשע שנים.

הולדת בתנו – רוחמה

בתשי"ז (1957) נולדה לנו בתנו השנייה – רוחמה. גם רוחמה נולדה בבית חולים 'הקריה' בתל-אביב. ישעיהו היה כבן שבע וכבר הלך לבית ספר 'מוריה' במרכז העיר. אברהם עבד בבנק ואני עבדתי בתנועה. כדי שאוכל להמשיך לעבוד ולהביא פרנסה הביתה, הייתה אימי מגיעה אלינו יום-יום כדי לטפל ברוחמה הקטנה. יום-יום באוטובוס משיינקין לדירתנו בקריית שלום. היא טיפלה ברוחמה עד שובי מהעבודה, ושוב – באוטובוס הביתה. תמיד הכנתי לה כרטיסיות לאוטובוס. אלו היו נסיעות ארוכות גם לה וגם לי. נסעתי בשני אוטובוסים לעבודתי במשרד ברחוב יהודה הלוי.

אחרי כל לידה חזרתי לעבודה. לא יכולתי לוותר על עבודתי גם משום שהייתה לנו מקור כספי חשוב לקיום המשפחה, אבל לא רק. הייתי קשורה מאוד לעבודתי – התנועה הייתה לי "ביתי השני".

ישעיהו אהב מאוד את אחותו. פעם שלח מכתב לרוחמה, ונדמה לי שהמכתב שמור אתנו עד היום. במכתב הודה לה ש"הצילה" אותו מהיותו בן יחיד. הוא תמיד לקח אחריות ושמר עליה. כשהיה כבר אח לשתי אחיות, דאג לשתיהן, ותמיד מתוך יחס טוב ואוהב. יש לנו תמונות שישעיהו מטייל עם רוחמה בעגלה…

ישעיהו נכנס לבית ספר 'מוריה'

ישעיהו הלך כבר לגן חובה וכשהגיע הזמן לרשום אותו לבית ספר, בחרנו לשלוח אותו לבית הספר הממלכתי-דתי לבנים – 'מוריה', במרכז העיר. היה לנו חשוב מאוד למצוא לישעיהו את המקום הכי טוב מבחינה דתית וחברתית. את בית ספר 'מוריה' הקימה אוכלוסייה 'יֶקית' דתית שעלתה לארץ והתיישבה בתל-אביב. זה היה בית ספר נחשב מאוד גם מבחינה לימודית וגם מבחינה חינוכית – חינוך כללי ודתי. החינוך הדתי באותן שנים היה קפדני יותר, וילד שהוריו לא שמרו שבת ולא קיימו אורח חיים דתי, לא התקבל ל'מוריה'. הייתה זו זכות להתקבל לבית הספר ולהימנות על תלמידיו למרות התנאים הפיסיים הקשים של מבנה בית הספר ברחוב בוגרשוב, אזור דיזנגוף-סנטר של היום. מנהל בית הספר היה הרב ד"ר דוד אוקס שהגיע לשם מעבודתו החינוכית בכפר הנוער הדתי. צוות המורים היה כולו דתי ללא פשרות, והיה ברור מאוד מהן תביעות בית הספר. כשד"ר אוקס פרש, קיבל את הניהול מר אלכסנדר מלכיאל. מלכיאל היה איש חינוך ממדרגה ראשונה. אני זוכרת לטובה גם את המורה המצוין חיים נהוראי.

ילד ראשון בכיתה א'. התרגשנו מאוד. רציתי לדעת איך ישעיהו מסתדר. היה שם ילד שלא רצה שאימא שלו תלך הביתה, והוא "הדביק" את כל הילדים בקשייו. כשהוא אמר שהוא לא רוצה שאימא שלו תלך, אז ישעיהו רצה שאני אחכה לו במדרגות, שלא אעזוב. הרגעתי אותו שאקפוץ למשרד לזמן קצר ואחזור לאחר שעה. כך היה ביום הראשון. אחרי שעה חזרתי ומצאתי את ישעיהו שמח וטוב לב. המחנך היה יוסף בן פורת, מורה מיוחד לכיתה א', מורה מסור מאוד לילדים ולהורים.

יום-יום נסעתי עם ישעיהו לבית הספר באוטובוסים, מקריית שלום לבוגרשוב בתל-אביב. בסיום לימודיו הלך ישעיהו לסבתא חנה, אימא של אברהם, שגרה לא רחוק מבית הספר. שם אכל ושיחק עד שאברהם או אני סיימנו את העבודה ולקחנו אותו הביתה.

המורים בבית הספר היו טובים מאוד וידעו את נפשו של הילד, ואנחנו כהורים, הבאנו לבית הספר תלמיד טוב שכל מורה אהב ללמדו. ישעיהו היה תלמיד טוב מאוד, חביב, אהוב ודייקן. כשאמרו לו לעשות משהו, הוא לא התווכח ועשה הכול באהבה. ילד טוב. אימא שלי אהבה אותו מאוד, כיאה לנכד ראשון. היא זכתה עוד לראות אותו תלמיד בבית ספר 'מוריה'. היא נהגה להגיע לבית הספר ולהביא לו ממתקים שסחבה מהקיוסק, למרות עיניו הפקוחות של אבא שלי שלא כל כך אהב את זה. היא ידעה מתי ההפסקות בבית הספר והייתה באה ומשמחת אותו בפירות שאהב ובתות עם שמנת. אימא גם תפרה בגדים לנכדה ישעיהו ואף מעיל קצר עשתה לו על פי מידותיו. סבא דוב, אבא שלי, אהב מאוד להיות עם נכדו, לקרוא אתו פרשת שבוע ולטפל בו. סבא התעניין מאוד בלימודיו של ישעיהו, ובמיוחד בלימודי התורה שלו.

דירה רביעית – לואי מרשל 5, תל-אביב

כשישעיהו היה בכיתה ג', כמדומני, החלפנו דירה בפעם הרביעית. עברנו לרחוב לואי מרשל 5 בתל-אביב ובכך התקרבנו מאוד לבית התנועה ("הקסטל") ולאזור בית ספר 'מוריה'.  בלואי מרשל גרנו שנים רבות, עד גיל זקנה.

גרנו קרוב לשיכון 'הפועל המזרחי' בצפון תל-אביב, שם גרו, בין היתר, מנהיגות התנועה טובה סנהדראי ומרים אליאש. המעבר הזה לא היה קל לנו מבחינה כספית, מה גם שההורים שלנו לא יכלו לעזור. לקחנו משכנתא, הפרשנו מהמשכורות שלנו, ורק חלק מהכנסותינו השארנו לקיומנו היומיומי. באותה תקופה חנכו גם בניין חדש ומרווח לבית ספר 'מוריה, בשכנות לתיכון הדתי ברחוב צייטלין.

מות אימי

אימא לא הייתה אישה בריאה אבל אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת, עד שחלתה והתחיל להיות לה קשה. בימיה הטובים היא הכירה כל קונה שבא לקיוסק וכל אחד מהם הכיר אותה. מכיוון שבעל הבית שאבא שכר ממנו את הקיוסק, ביקש כל שנה תוספת ואיים שניאלץ לעזוב את המקום, עשתה אימי מאמצים מוגברים יותר ויותר כדי להרוויח את ההפרש שבעל הבית דרש.

לאחר המעבר שלנו לדירה החדשה בלואי מרשל 5, נפטרה אימי. היא הייתה בסך הכול בת 54. אמרו שקיבלה התקף לב. אימא הייתה בשבילי כל עולמי. הייתי קשורה אליה מאוד מאוד. אף פעם לא שאלתי את אימא שלי למה אני בת יחידה ואין לי אחים ואחיות נוספים. אני מתארת לי שהיא רצתה ילדים נוספים אבל כנראה שלא יכלה. הבנתי שאם אשאל, אכאיב לה, ועד יומה האחרון לא שאלתי אותה. כשאימא שלי הייתה אומרת לי: "די ביזט מיין בריליאנט" – "את היהלום שלי", לא הבנתי מה זה יהלום, אבל הבנתי שזה משהו שיקר לה מאוד. פעם ביקשתי מבעלי שיקנה לי "בריליאנט" ליום הולדתי בפורים. הרבה כסף לא היה לנו אבל הוא קנה. הרי הייתי "הבריליאנט" של אימי… היהלום שלה…

היינו כבר הורים לשני ילדים: ישעיהו ורוחמה. בבוקר יום פטירתה הגיע לביתנו סבא יחיאל, אבא של אברהם, והסתודד עם אברהם ביחידות. באותה שעה הכנתי את ישעיהו לבית הספר ומייד הרגשתי שקרה משהו לא טוב. "אבא אומר שאימא שלך לא מרגישה טוב ואת צריכה להגיע לשם". שאלתי מייד: "היא חיה?" נסענו באוטובוס לבית ההורים ומצאתי את אימא ללא רוח חיים. היא שכבה על המיטה, עוד לא הייתה מכוסה. בפעם הראשונה נפגשתי במוות. הבנתי מייד.

אימא נקברה בבית העלמין בקריית-שאול, שם הובאו לקבורה כל בני המשפחה שלנו – אימא, אבא וההורים של אברהם. ביקשתי שיביאו את ישעיהו להלוויה. אימא כל כך אהבה אותו. הוא הלך אתנו עד לבית הכנסת ושם אספה אותו חברה שלי. ישבנו 'שבעה' בבית שלנו – אבא, אני ודוד אלתר, אח של אימא. באו שכנים, ידידים וחברים. הייתי די מטושטשת. פעם ראשונה שראיתי מולי את המוות. מוות של אימא שלי שלא היה לי אף אחד מלבדה. כמובן שגם לאבא הייתי קשורה אבל הקשר עם אימא היה יחיד ומיוחד. עד היום אני כואבת את הפרידה. היא נתנה לי כל מה שהיה לה בחיים. מבחינתה זה היה מובן מאליו. היא שמרה עליי כעל בבת עינה. היא רצתה לתת לי את הצלחת מהשמים, רק שלא היה לה… הייתי כל כך שפופה בתקופה שלאחר מות אימי. היא הייתה אישה יפה והיא אהבה אותי… זה נושא שמעולם לא התקרבתי אליו, ועוד לדמות כל כך קרובה לי.

אימי זיכרונה לברכה הייתה צדקת ונצר לחכמים גדולים

דוד אלתר ביקש ממני שנכתוב על המצבה של אימא שהיא הייתה מצאצאיו של רש"י, הפרשן הידוע. אני דווקא רציתי בטקסט פשוט, ודאי כמו שאימא שלי הייתה רוצה. דודי לא ויתר ועמד על כך שנכבד את בקשתו. לא אהבתי את זה אבל כיבדתי את בקשתו. ברבות הימים חקרנו קצת את השורשים המשפחתיים של אימא ומצאנו שהיא נצר לתלמידי חכמים גדולים.

אחרי שקמתי מה'שבעה' סיפרה לי בעלת הבית בשיינקין שבבוקר יום פטירתה של אימא, ביקשה אימא ממנה שתיכנס אליה. הן היו ביחסים טובים. "על הארון יש כסף", אמרה לה אימא, "בשביל לתת צדקה". זה היה שעה לפני מותה. אולי הרגישה שזו שעתה האחרונה. סיפרו לי שאימא נהגה לשים כל ערב שבת חלה ונרות על אדן החלון של אחת הנשים העניות, שיהיה לה לשבת. היו לאימא תכונות נפלאות. אישה צדקת.

ילדה שלישית שלנו – ברכה

ברכה, ילדתנו השלישית, נולדה לנו כבר בדירה בלואי מרשל, חמש שנים אחרי רוחמה. המשכנו את המסורת וגם אותה ילדתי בבית חולים 'הקריה' בתל-אביב. הסתפקנו בשלושה ילדים. לא הרגשנו שיש לנו אפשרות לגדול עוד כי לידת כל ילד הביאה בעקבותיה שאלות ובעיות – מי ישמור על הילד וממה נשלם למטפלת. כל השנים עבדנו והשקענו, גם אברהם וגם אני.

אבא שלי בזִקנתו

לאחר שאימי נפטרה הכיר אבא אישה והתחתן בשנית, אבל נישואיו לא עלו יפה והם נפרדו. בשלב מאוחר יותר עבר אבא לבית אבות בנתניה ושם המשכנו לקיים מצוות כיבוד הורים ולבקר אותו מדי שבוע. כל אחד מאתנו – בעלי אברהם, ישעיהו בננו ואני, ביקרנו אותו בנפרד פעם בשבוע וכך זכה אבא לשלושה ביקורים שבועיים לפחות. בתקופות החגים באנו לברך אותו עם הנכדים שלנו. אבא שלי זכה לדור שלישי, דור הילדים שלנו, וגם לנינים ראשונים שהיו דור רביעי בשבילו.

אבא למד הרבה בצעירותו והיה תלמיד חכם. כשבאו הנכדים לבקרו הוא נהג לבחון אותם במסכתות שלמדו בשיעורי גמרא. הוא למד את החומר חמישים שנה קודם לכן, והם למדו אותו ממש עכשיו, אבל אבא תמיד זכר טוב מהם. היה לו זיכרון פנומנאלי. כל דבר שלמד פעם, הוא זכר גם בערוב ימיו. הוא נהנה לחזור ולהגיד להם שאם הם יתמידו וישקדו בלימודיהם, הם יזכו לדעת ולזכור כמוהו. הוא נפטר בשיבה טובה כשהוא בן למעלה מתשעים שנה.

משפחות הילדים שלנו

ישעיהו ומשפחתו

לאחר שסיים ישעיהו את כיתה ח' בבית ספר 'מוריה' בתל-אביב, הוא הפציר בנו שנסכים לשלוח אותו לישיבת בני-עקיבא 'נתיב מאיר' בירושלים. הוא רצה ללכת לישיבה תיכונית ואנחנו לא ניסינו למנוע ממנו את זה. ישיבת 'נתיב מאיר' הייתה אחת מישיבות הדגל באותה תקופה.

הפרידה מישעיהו הייתה קשה. הוא היה מגיע הביתה כל שבת שלישית, ואז – כביסה ועוגות ומה לא. במסגרת עבודתי בתנועה הייתי בקשר עם הנהגים של שרי המפד"ל – שפירא, ורהפטיג ובורג, ובשבתות שנשאר בישיבה, שלחתי באמצעותם דברים טובים אליו. ישעיהו אהב מאוד את הישיבה ומאוד אהבו אותו. הוא לא היה 'שוויצר' ואת הדברים החשובים היה מסדר בשקט. לא היה צריך לעמוד לו על הראש. הוא ידע לראות לפניו את החובות שלו. כך הוא עד היום, בכל עבודה ותפקיד שהוא לוקח על עצמו. שלושת הילדים שלנו היו חברי תנועת 'בני-עקיבא', וישעיהו, בהיותו תלמיד ישיבת 'נתיב מאיר', הדריך בסניף בירושלים.

את שירותו הצבאי עשה ישעיהו במסגרת ה'הסדר'. הוא היה תלמיד המחזור הראשון של ישיבת 'הר עציון', מצעדיה הראשונים בקיבוץ כפר עציון. היישוב אלון שבות, שאליו עברה הישיבה למשכן קבע, היה בראשית בנייתו. בראש הישיבה עמד הרב עמיטל שהיה אדם צעיר, והרב ליכטנשטיין הצטרף מאוחר יותר. תקופה קצרה לאחר שנפתחה השנה הראשונה בישיבה, הוזמנו הורי התלמידים של מחזור א' לבקר בישיבה. העמידו לרשותנו אוטובוס מירושלים לגוש עציון וכך הגענו למקום. המראה שנגלה לנו בבואנו עורר בנו חששות כבדים, גם בגלל התנאים הפיסיים של התלמידים, וגם בהיבט הביטחוני. יעקב דרורי מהנהלת הישיבה עמד לפנינו ועשה מאמץ לשכנע אותנו שהתנאים ילכו וישתפרו, ובינתיים ביקש שנירתם לעזרת הישיבה ונרים תרומה, כל אחד לפי יכולתו. בקשתו נזרקה לחלל המפגש, ואף אחד לא קם! אמרתי לאברהם: "לא חשוב כמה תיתן, העיקר שתקום ותיתן! אם יקום הראשון, אחריו יקום גם השני. אם לא יקום איש, אז אפשר לנסוע הביתה". אברהם הסכים אתי, לשם שינוי… הוא קם והתחייב על סכום מסוים. זה היה "הסיפתח". אחריו המשיכו וקמו הורים נוספים והעסק החל לנוע.

במשך השנים הלכה הישיבה והתפתחה במעונה הקבוע והמרווח ביישוב אלון שבות. סיפור נחמד שאני זוכרת משנותיו של ישעיהו בישיבה שהוא חלק חדר עם חברו הטוב, שמואל קרש. בימי שישי היה ביניהם סידור ששמואל מנקה את החדר וישעיהו נוסע לירושלים לקנות פיצוחים לשבת…

כשסיים ישעיהו את תקופת הישיבה הוא נכנס לעבוד בהנהלה הארצית של 'בני-עקיבא'. אז גם הכיר את אשתו לעתיד, תמר לבית שרלו. נסענו להכיר את ההורים של תמי ושבוע לאחר מכן נערכו האירוסין. ישעיהו ותמי התחתנו, ולאחר החתונה הגרילו דירה לזוגות צעירים בירושלים. הם העדיפו לגור בשכירות באזור אחר, עד שהתפנתה להם דירה באלון שבות. עם השנים יצאה המשפחה לשליחות בלונדון מטעם בני-עקיבא. תמי סיימה תואר דוקטור במדעים.

תמי וישעיהו הם הורים לשישה ילדים ב"ה: נתנאל הבכור, אמיתי, יעל, חובב, אביעד ומיכל הקטנה. יש כבר חתנים וכלות, נכדים ונכדות, כ"י. להם – נכדים, ולנו – נינים. עם יעלי יש לי קשר מיוחד. היא בחורה מיוחדת ורגישה אליי מאוד. היא מרגישה אותי בשעות שיותר קשה לי, מה שאינני נותנת לאחרים לראות.

ישעיהו ניהל את המתנ"ס של גוש-עציון והיום הוא מנהל את נעל"ה (נוער עולה לפני ההורים). לאחרונה סיים תואר שני בטורו קולג' עם הציונים הגבוהים ביותר ועל כך זכה בתואר הצטיינות, ועדיין הוא שומר על צניעותו…

ישעיהו קיבל ממני את התכונה של מסירות ללא גבול. הוא עובד בצניעות והשקעתו בעבודה לא נמדדת בתמורה הכספית שהוא מקבל.

רוחמה ומשפחתה

שמה של רוחמה ניתן לה על שם סבתא רוחמה, סבתא-רבתא שלנו. רוחמה למדה בבית הספר היסודי 'מוריה, והמשיכה בתיכון 'צייטלין'. היא לא נמשכה ל'בני-עקיבא' כמו ישעיהו וברכה, והעדיפה להישאר ליד הבית ולשחק עם חברות. בסיום לימודי התיכון יצאה לשירות לאומי בכפר-עציון שם הכירה את מוישי שרייבר, חיפאי שאביו שירת כרב צבאי בצה"ל. הם התחתנו וגרו ברמת יצחק בדירה ששכרנו להם. היום הם גרים ברעננה. ילדיהם: אפרת, ליאור ורוני. גם לרומה ומוישי יש כבר נכדים, נינים שלנו.

אספר לכם סיפור על רוחמה: משרדי התנועה עברו כבר לבניין 'הקסטל' ומקום מגורינו ברחוב לואי מרשל היה חמש דקות הליכה משם. ערב אחד נערכה בבית התנועה מסיבה של 'אמונה', ותפקידי היה, כמו תמיד, לסדר, להביא דברים ולסגור את הערב. כשהסתיימה המסיבה ותמו הסידורים שבאחריותי, פניתי בדרכי הביתה. אני הולכת עם הסל והכלים ועוד מיני דברים, ואני רואה מרחוק ילדה קטנה פוסעת. זה היה אחרי השעה 23:00. לא תיארתי לי שמי שמשוטטת שם היא ילדתי. התקרבתי. "רוחמה, לאן את הולכת?", והיא עונה לי: "התעוררתי ואת לא היית, אז ידעתי שאת בטח בעבודה"… תמיד חזרנו וסיפרנו את הסיפור הזה.

רוחמה למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן וסיימה שני תארים, ראשון ושני. מקצוע זה של עבודה סוציאלית היה בשבילי כל השנים בגדר חלום. זו הייתה משאלת לבי מרגע שעמדתי על דעתי, ולא היה בידי לממש אותה. אני יודעת שאם הייתי פונה ללימודים היו מקבלים אותי בתוספת המלצות שהייתי מביאה. לכולנו במשפחה יש נטייה לעזור לזולת, ורוחמה הגיעה עם זה הכי רחוק. היא מוכשרת וכל מה שתרצה הוא בהישג ידה. תמיד אמרתי לה: "תעשי דוקטורט, ואני אשלם לך". כל כך רציתי ללמוד ולא הייתה לי האפשרות לכך. זה לא מפני שהראש שלי לא עבד…  לא פעם נשאלתי, "איפה למדת את זה"? והשבתי: "החיים לימדו אותי", וזה נכון. אומרים שהחיים הם בית הספר הטוב ביותר.

רוחמה התחילה את עבודתה כעובדת סוציאלית בלשכת הסעד ברחוב נווה שאנן בתל-אביב. מקום שכוח אל עם מקרי סעד קשים ביותר. כשעברתי שם פעם ורציתי לבקר אותה, עצר שוטר בעדי. הוא חשב שאני איזה מקרה סעד שבא לעשות סקנדל… אחר כך עבדה רוחמה ב'משען' ברעננה, והיום היא עובדת ב'משען נאות אפקה'; בית אבות אקסקלוסיבי בצפון תל-אביב.

ברכה ומשפחתה

היה לי קשה להיפרד ממנה. לא רציתי שהבית יתרוקן, אבל זאת הייתה הבחירה שלה, וכנראה, בחירה נכונה. הם התחתנו וגרו בשנים הראשונות בקריית ארבע. אחר כך עברו לעיר אפרת בגוש עציון. ברכה עבדה כגננת שנים רבות וכיום היא עובדת בפיקוח על כל גני הילדים של המועצה האזורית גוש עציון, ודובי מנהל הישיבה בקריית-ארבע ועושה ימי מילואים רבים כקצין גבוה בצבא.

נולדו להם שישה ילדים: מתן הבכור, אלעד, אסף, אוהד, מוריה ואמונה  הקטנה. ילדים נהדרים.

לברכה, הבת הצעירה שלנו, קראנו על שם אימא שלי שלא זכתה להכיר אותה. מעניין שיש לברכה דברים שמאוד מזכירים לי את אימא. היא משהו! הנכונות שלה לעזור. האחריות שלה.

ברכה עשתה מסלול דומה לאחיה הגדולים. היא למדה בבית ספר 'מוריה' ובתיכון 'צייטלין'. הייתה חברת 'בני-עקיבא' ולאחר לימודיה התיכוניים יצאה לשירות צבאי. הייתי מאוד גאה בה. בחורה דתית שיוצאת לצבא ויודעת לשמור על כבודה. ידעתי שאפשר לסמוך עליה. במסגרת השירות הייתה קומונרית בסניף 'בני-עקיבא' בבני-ברק. בתקופת הקומונה שלה הייתה מגיעה בימי שישי הביתה, ובשבת בבוקר צועדת עד לסניף בני ברק, כך במשך שנה וחצי.

כשסיימה את השירות בחרה ללמוד בסמינר לגננות. רציתי מאוד שתלמד בתל-אביב בסמינר לוינסקי, ושלא תעזוב את הבית, בתי השלישית והאחרונה… אלא שבאותו הזמן הכירה ברכה את דובי שפלר מחולון שלמד במסגרת ה'הסדר' בישיבת 'ניר' בקרית-ארבע. מאחר שהייתה מיועדת להתארס לדובי, וידוע היה שיתגוררו בקרית-ארבע סמוך לישיבה, ברכה בחרה ללמוד בסמינר 'אפרתה' בירושלים. תמי של ישעיהו הציעה לה שעד החתונה תתגורר בביתם באלון שבות. היה לי קשה להיפרד ממנה. לא רציתי שהבית יתרוקן, אבל זאת הייתה הבחירה שלה, וכנראה, בחירה נכונה.

לאחר נישואיהם גרו בשנים הראשונות בקריית ארבע ובבית חגי. אחר כך עברו לעיר אפרת בגוש עציון. לאחר שנים טובות כגננת עברה ברכה לניהול כל גני הילדים של המועצה האזורית גוש עציון, ודובי מנהל הישיבה בקריית-ארבע ועושה ימי מילואים רבים כקצין גבוה בצבא. נולדו להם שישה ילדים: מתן הבכור, אלעד, אסף, אוהד ושתי בנות – מוריה ואמונה הקטנה. ילדה נהדרת.

המוסיקה והניגון שבחיינו

הבת הצעירה של ישעיהו, נכדתי מיכל, מגיעה אלינו לעיתים קרובות. "סבתא, את בבית? אני רוצה לבוא". היא באה ואני מכינה לה מה שהיא אוהבת. ואחר כך היא פונה אליי ושואלת: "סבתא, אני רוצה לנגן לך שלא תהיי עצובה". והיא מתיישבת ליד הפסנתר ומנגנת.

בילדותי רציתי מאוד ללמוד לנגן ואבא אמר שאין לנו את הכסף לכך. ויתרתי ולא למדתי מוסיקה. אבל מה יש לו לאדם מכל עמלו? שאת מה שלא הצליח ליישם על עצמו – ינסה מאוד להגשים בחיי ילדיו. כיצד מימשתי את חלומותיי? פסנתר שלושת ילדיי קיבלו חינוך מוסיקלי, ולבנות קניתי פסנתרים. בחנות שבה קניתי את שני הפסנתרים האחרונים, אמרו לי: "גברת, עוד לא היה לנו דבר כזה, שאימא תקנה לשתי הבנות שלה פסנתרים". היה לי דחף חזק ליישם על ילדיי את מה שלא הצלחתי להשיג בחיי. הילדים שלי יודעים שיש בי צער רב על כך שהם לא מנגנים אחרי שהתאמצתי כל כך לחסוך גרוש לגרוש בקנייתם. הכישרון הטבעי של בני המשפחה למוסיקה לא נוגע רק לכלי נגינה. הוא נוגע להיבט נוסף, והוא הניגון החסידי. ישעיהו מתמסר לנושא הזה יותר ויותר בשנים האחרונות וזוכר ומשמר את כל המנגינות החסידיות שזכה להכיר בקשר שלו עם סבא דב, אבא שלי שהיה בעל תפילה בלודז' ובתל-אביב. ישעיהו רשם לעצמו במשך השנים מהי המנגינה של כל ניגון, לבל יישכח.

הכנסת ספר תורה

אחת המטרות בחיי הייתה לכתוב ספר תורה לזכר הורינו שנפטרו. אמרתי לבעלי שנותרתי יחידה בעולם, אין לי אחים ואחיות, ואין מי שיזכור את ההורים שלנו. חסכנו כסף למען המטרה הזו שהייתה לי חשובה ביותר, וישעיהו עזר לנו להוציא את הדבר אל הפועל. ספר התורה הוכנס לבית הכנסת באלון שבות בטקס מרגש מאוד, סמוך להגעת אברהם לגיל גבורות, ובכל פעם שאנחנו מתארחים שם, הדבר מרגש אותי מחדש.

לעת זִקנתנו

אברהם בעלי עבד בבנק עד שיצא לגמלאות. אני המשכתי לעבוד ב'אמונה' עוד שנים אחדות לאחר פרישתו. בגילנו המתקדם חשבתי שנכון יהיה לעבור לירושלים, ולהתקרב לשני ילדינו ומשפחותיהם שבגוש עציון. נעזרנו בילדים ומצאנו דירה יפה ברחוב אהרוני בירושלים. לאברהם בעלי לא היה קל לעזוב את הדירה בתל-אביב. הוא היה מוכר ומכובד בקהילה ושימש גבאי בבית הכנסת בשד' סמאטס. הוא בעצם לא השלים עם המעבר לירושלים אך למזלנו הטוב מצא את ה'שטיבלך' ויש לו מניין בכל זמן שיגיע. את זה לא היה לו בתל-אביב.

היום במרחק של שנים אני חושבת שהילדים שלנו, ואולי ישעיהו יותר מכולם, למדו שחייבים לקחת אחריות בתוך המשפחה. אני חושבת שזכינו. אני יכולה להגיד שמבחינה זאת שמר עלינו הקב"ה. לא כל משפחה זוכה לזה.

לסיום

אני רוצה להודות לך, יונה, על כי מצאת את הפרטים שלי מעניינים וגם היחס שלך אליי היה לבבי מאוד ואני מודה לך על כך. מה שברצוני להוסיף ולומר שאני איש התנועה פרופר, משחר ילדותי ועד היום, וכל עוד ייתן לי אלוקים חיים.