במסגרת דיון בעתירה שעסקה באשה מסורבת גט מזה 16 שנים, פנתה אמונה לבית המשפט העליון וביקשה להצטרף במעמד של ידיד בית המשפט.
בני הזוג, שבעניינם דן בית המשפט הינם יוצאי ברית המועצות המשתייכים לחסידות חב"ד. בשנת 2000 ניתן פסק דין המחייב את הבעל לתת מיד גט לאשה בשל אלימות פיזית ומילולית שלו כלפיה. הבעל סרב בשרירות ליבו לעשות זאת, והוחלט לכפות עליו מאסר על מנת שיקיים את הוראת בית הדין. עקשנותו של הבעל הובילה לחמש שנות מאסר שבתומן הוארכו בחמש שנים נוספות. כחלק מהלחץ שהופעל עליו לחזור בו מסירובו, הוכנס הבעל לבידוד, נשללה ממנו הזכות לאכול אוכל כשר למהדרין, נמנעו ממנו הזכות לקרוא ולכתוב ואף נשללה זכותו לישון על מזרן.
האישה, שכל רצונה הוא להתחיל בחייה החדשים, מצאה עצמה כלואה בבית האסורים של נישואיה ונתונה לחסדיו של הבעל. בתום העשור לשבתו במאסר, ובהתאם לבקשת עורכת הדין של האישה, הוארך מאסרו לתקופה בלתי מוגבלת עד שיאות לתת גט. החלטה זו – שאושרה על ידי בית הדין האזורי והגדול – אומצה אף על ידי נשיאת בית המשפט העליון דאז, השופטת דורית בייניש.
בשנה האחת עשרה לשיבתו במאסר, ביקש הבעל להשתחרר בטענה כי הארכת מאסרו מעבר לעשר השנים נעשתה תוך חריגה מסמכותו של בית הדין על פי חוק, וכי היה על בית הדין לשלחו לבדיקה פסיכיאטרית לאור סרבנותו העיקשת, שאינה מתיישבת עם מצב נפשי תקין. עוד טען כי השמתו במאסר פוגעת בזכויותיו לחירות ולכבוד.
אמונה טענה בדיון שהתקיים בנושא זה כי מפתחות הכלא בידיו. הוא זה הפוגע פגיעה קשה באשתו וגוזל ביודעין כל יום ובכל שעה לא רק את חירותה וכבודה אלא גם את מימוש זכותה הבסיסית לחיי משפחה חדשים ומלאים, ואת בקשתו להשתחרר צריך הוא להפנות לעצמו, שהרי שחרורו ממאסר תלוי אך ורק ברצונו ונכונותו לשחרר את אשתו מכבליה שלה על ידי מתן גט.
בית המשפט העליון קיבל את טענתנו ודחה את בקשת שחרורו של הבעל. נקבע כי הבעל לא ישוחרר עד שישחרר תחילה את אשתו מכבלי הנישואין בהם הוא כובל אותה
אמונה תמשיך לסייע ולפעול לטובת כל אישה מסורבת גט באשר היא, על מנת להשיב לה את כבודה וחירותה, להם זכאי כל אדם באשר הוא.