"אמר רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות…"
(תלמוד בבלי, מסכת גיטין, צ, ע"ב)
אנו באמונה רואות בתהליך הקמת המשפחה את אחת מאבני הראשה של החיים היהודיים בישראל. ברוח זו אמונה מסייעת לחיזוק המשפחה בישראל ומעניקה במרכזי הייעוץ והטיפול במשפחה הפזורים ברחבי הארץ, כלים להתמודדות עם מעברים ושינויים המתרחשים במסגרת התא המשפחתי, כדוגמת: הכנה לחיי נישואין, הורות, התמודדות עם קשיים בזוגיות, ולעיתים אף התמודדות עם משברים כדוגמת גירושין.
כאשר בני זוג עומדים בפני תהליך של גירושין יש לתת את הדעת לכך שמדובר בתהליך מורכב, ארוך, וטעון רגשות ומומלץ לבחון מהן האלטרנטיבות העומדות בפני בני הזוג: טיפול זוגי, גישור, ניסוח משותף של הסכם גירושין או פנייה לייעוץ והכוונה משפטית של עו"ד המתמחה בתחום המעמד האישי.
הסמכות לדון בגירושין
סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג 1953, קובע: "נישואין וגירושין של יהודים יערכו בישראל על פי דין תורה".
על כן, גירושין נעשים בישראל על פי דין תורה ומתאפשרים רק על ידי בית הדין הרבני (מתוקף הסכם הנישואים שנערך דרכו) ולפיכך, כל יהודי ויהודייה הרוצים להתגרש ולהתיר את נישואיהם, חייבים לעשות זאת בבית הדין הרבני.
לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית לדון בענייני הגירושין בישראל. ואולם, לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה קיימת סמכות שיפוט מקבילה לדון בכל העניינים הנלווים לגירושין (כגון: מזונות ילדים, מזונות אישה, משמורת, הסדרי ראיה, חלוקת רכוש וכיוצא בזה).
פתיחת תיק גירושין בישראל נעשית, כאמור, בבית הדין הרבני ומחייבת להעלות טענות שמהוות עילה לגרושין. כמו כן יש להביא ראיות להוכחת ולביסוס העילה.
פתיחת תיק גירושין הינו השלב הפורמאלי הראשון בכל הליך גירושין. ולכן, כשאחד מבני הזוג או שניהם מעוניינים להתגרש, עליהם לפתוח תיק גירושין בבית הדין הרבני לצורך האישור הפורמאלי של הגירושין.
כאמור, לבית הדין הרבני סמכות ייחודית לסידור הגט, וכן בסמכותו לקבוע כי בני הזוג צריכים או אף חייבים להתגרש, אך אין בסמכותו (ואף לא בסמכות כל גוף שלטוני אחר) לבצע את הגירושין בפועל, ללא הסכמת שני הצדדים, שכן מתן הגט הינו פעולה של שני בני הזוג הנעשית בהסכמה, וללא הסכמה- אין גירושין.
כאשר יש הסכמה בין בני הזוג, והם שניהם מעוניינים להתגרש, הם יכולים לערוך הסכם גירושין ולאשר אותו או בביה"ד הרבני או בביהמ"ש לענייני משפחה.
כזכור, מאז חרם דרבינו גרשום אין מגרשים אישה בעל כורחה וגירושין מתבצעים בהסכמה בלבד של שני בני הזוג, למעט מקרים בהם תוכח עילה הלכתית המחייבת מתן גט.
החריג הינו היתר מאה רבנים, שהינו היתר הניתן לבעל על ידי בית הדין, ומאפשר לבעל לשאת אישה נוספת, במקרה שאשתו הראשונה נשתתה לפחות שנתיים ואינה מסוגלת לקבל גט, או שהבעל זכאי לתת לה גט, לפי הדין. הפעלת היתר זה נעשה במקרים נדירים ביותר ובתי הדין ממעטים לעשות בו שימוש.
הסכסוכים הנלווים והקשורים לגירושין כגון, חלוקת רכוש, תשלום מזונות, משמורת הילדים והסדרי ראיה של הילדים- מתנהלים בשתי ערכאות משפטיות:
- בית המשפט לענייני משפחה
- בית הדין הרבני
לשניהם סמכות מקבילה לפסוק בנושאים אלו.
מרוץ הסמכויות
כאמור, במדינת ישראל קיימת שתי ערכאות מקבילות הדנות בענייני הגירושין:
- בית המשפט לענייני משפחה: הפועל על פי ספר החוקים של מדינת ישראל ומסתמך על פסיקות מנחות של בית המשפט העליון.
- בית הדין הרבני: הפועל על פי המשפט העברי ומסתמך על ההלכה היהודית.
במקרה בו מוגשות תביעות מקבילות בסוגיות זהות הן לביהמ"ש והן לביה"ד הרבני, השאלה מי מהערכאות היא שתדון בתביעה תקבע בהתאם למועד בו הוגשו התביעות, כלומר: הערכאה שאליה התביעה הוגשה ראשונה בזמן- היא שתדון בה, ובמילים אחרות: הראשון בזמן גובר.
מצב זה, בו כל אחד מהצדדים ממהר לפנות לערכאה הנוחה לו, (בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני), לפני שהצד השני יקדים אותו- נקרא מרוץ סמכויות, והוא נוצר עקב כפילות הסמכויות הקיימת בענייני משפחה במדינת ישראל.
השאלה היכן יתקיים הדיון בסוגיה מסוימת היא קריטית עקב ההבדלים והשוני המהותי בין שתי הערכאות: הבדלים בהסתמכות על קודקס שונה, באופי הדיון, באופן וכמות הראיות הנדרשות ועוד.
בהתאם להלכת בבלי, בית הדין הרבני מחויב להלכות בית המשפט העליון, כלומר, בית הדין הרבני מחויב לדון ולהחיל על עצמו את המשפט האזרחי בכל הסוגיות שאין לו בהן סמכות ייחודית (כגון: חלוקת רכוש, משמורתו וכו')
כלל חשוב נוסף לעניין זה הוא הכלל לפיו כאשר אחת משתי הערכאות קנתה לעצמה סמכות לדון בסוגיה מסויימת- הערכאה האחרת (חרף היותה בעלת סמכות מקבילה), לא תדון בה. (בג"ץ 8497/00 פלמן נ' פלמן)
האמור לעיל הינו תאור כללי ואינפורמטיבי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי הניתן על ידי עו"ד מקצועי, בכל מקרה ספציפי.