במהלך שנות הנישואים צוברים בני הזוג רכוש משותף רב. כאשר בכוונתם של הצדדים להתגרש עולה השאלה: כיצד יש לחלק את הרכוש?
שאלה זו הינה לעתים רבות סלע המחלוקת במסגרת הליך הגירושין בין בני הזוג, כאשר קיימת אי הסכמה בתשובה לשאלה זו. ההשלכות של עניין זה הן משמעותיות ביחס לעתידם הכלכלי של כל אחד מבני הזוג.
המועד בו נישאו בני הזוג יכול להשפיע על אופן חלוקת הרכוש, וזאת בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1974.
אם בני הזוג נישאו לפני 1/1/1974 כלומר לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, הרי שחלה עליהם הלכת השיתוף.
הלכת השיתוף חלה, כאמור, על זוגות שנישאו לפני 1/1/1974 וכן על ידועים בציבור.
הלכה זו פותחה בפסיקות בית המשפט ולפיה כל מה שנצבר במהלך החיים המשותפים, כתוצאה ממאמץ משותף של בני הזוג, שייך לשניהם בחלקים שווים.
הלכת השיתוף, אינה חלה רק מעת פקיעת הנישואין אלא בכל רגע נתון, כלומר כל אחד מבני הזוג זכאי לקבל את חלקו בכל עת.
אם בני הזוג נישאו לאחר 1/1/74 חל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון, ולפיו הזכות לקבלת החלק ברכוש תקום רק במקרה של גירושין או מוות של בן הזוג השני, ואז יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של נכסי בני הזוג שנצברו במהלך הנישואין, כתוצאה מהמאמץ המשותף של בני הזוג.
הן לבית המשפט לענייני משפחה והן לבית הדין הרבני קיימת סמכות שיפוט לדון בחלוקת הרכוש, ומדובר למעשה בסמכות מקבילה.
עד לאחרונה סבל החוק מנקודת חולשה מרכזית: הסדר האיזון בוצע כאמור בעת הגירושין.
לאחרונה, תוקן החוק בעקבות פעילות חקיקתית שתנועת אמונה הייתה שותפה לה יחד עם ארגוני נשים נוספים, ונותק הקשר בין מועד סידור הגט למועד חלוקת הרכוש.
רכוש משותף מוגדר ככל זכות שניתן לנעריך או לכמת אותה. כגון: מקרקעין, מיטלטלין, זכויות סוציאליות, פנסיה, חסכון, נכס עסקי, מוניטין וכו'
חלוקת הרכוש הינה שוויונית, גם כאשר רק צד אחד עובד והשני לא. המאמץ המשותף של בני הזוג במהלך חיי הנישואין, הוא אמת המידה לחלוקת הרכוש, ולכן גם עבודות הבית וגידול הילדים ייחשבו כמאמץ משותף.
נכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג בטרם הנישואין, ונכסים שקיבל בן זוג במתנה, או בירושה (גם במהלך הנישואין) לא נכללים בהסדר האיזון, אלא אם בני הזוג הסכימו ביניהם אחרת או שהתייחסו לרכוש כאל רכוש משותף.
הלכת השיתוף חלה גם על חובות שצברו שני בני הזוג, וגם אותם יחלקו ביניהם שווה בשווה. יש לשים לב, כי הלכת השיתוף אינה חלה על צדדים שלישיים (כגון: נושים) אלא רק במישור היחסים שבין בני הזוג לבין עצמם ולכן אם נושה ירצה להיפרע על חוב- הוא יפרע רק מאחד מבני הזוג. ואולם, חוב שנוצר לאחר שבני הזוג נפרדו או קיים חשד שזהו חוב פיקטיבי- ייוחס לצד שיצר אותו בלבד ובית המשפט לא יחיל עליו את הלכת השיתוף.
האמור לעיל הינו תאור כללי ואינפורמטיבי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי הניתן על ידי עו"ד מקצועי, בכל מקרה ספציפי.